בצל הסערה על המתות חסד, הרב שרלו מסביר לחדשות כיפה מה הן הדרישות ההלכתיות להפסקת טיפול שנועד רק להאריך את חייו של החולה סופני ואין לו אופק לריפוי או לטיפול.

רבים מודעים לכך שהארכת תוחלת החיים בזכות הרפואה המודרנית מגדילה למדי את המצבים שבהם הגוף בוגד והתודעה קיימת, ומנגד – מצבים שבהם הגוף מתפקד אולם התודעה דמנטית. מה לעשות במצבים כאלה? האם להלכה יש מענה הולם?

מהם העקרונות האתיים שעומדים בבסיס האתיקה של טיפול בחולה הנוטה למות? מה קודם – רצון המשפחה או טובת המטופל? וכיצד יש להתייחס להנחיות החדשות של ההסתדרות הרפואית בישראל בעניין?

תורת ישראל האריכה הרבה לתאר את המשקל הגדול שיש לחיי האדם – למן הקביעה כי פיקוח נפש דוחה את המצוות שבתורה, ועד הקביעה כי ירושת הארץ תלויה במניעת שפיכות דמים.

היהדות מקדשת את החיים, ומתרחקת מהמוות. הלכות טומאה נועדו להרחיק את האדם מן המוות. האם יש לעובדה זו היבטים אתיים?