כשבן משפחה נמצא בין חיים למוות
ואתם נדרשים להחלטות הרות גורל
צהר לצידכם בכל שלב

כשהיקרים לנו מכול מוטלים על ערש דווי, מתעוררות שאלות הלכתיות ומוסריות רבות:
האם להמשיך בהחייאה? האם מותר להפסיק הזנה? מהי עמדת ההלכה לגבי טיפול פליאטיבי או שימוש במשככי כאבים? ובכלל, מי שמנו להחליט על המשך חיים שנבראו בצלם?
בסיטואציה הרגישה הזו, ובמרחב העדין שבין ערך קדושת החיים לערך כבוד האדם, אנחנו כאן כדי להקשיב, להיות למשענת יציבה, להעניק סיוע וליווי, ולתת מענה על פי העקרונות ההלכתיים וערכי היהדות.

השירות ניתן ללא תשלום בכל רחבי הארץ

להבות לוגו

אתם נדרשים להכריע בשאלות מורכבות ודחופות לגבי הטיפול בחולה סופני? יש לכם כתובת – 'צהר עד מאה ועשרים'.  
מוקד ראשון מסוגו הכולל צוות רבנים ואנשי מקצוע, אשר נותן מענה תומך ומקיף למשפחות המבקשות ייעוץ הלכתי־אתי בנוגע ליקיריהם.

הקו החם של צהר פועל 24/6

הלכות חולה הנוטה למות

עיקרי הקווים המנחים והעקרונות המרכזיים

לדעת גדולי הפוסקים, חובת שמירת החיים היא אומנם ערך מקודש ונעלה ביותר, אך היא איננה החובה היחידה הנמצאת במרחב ההכרעה ההלכתית והמוסרית.
אנו מביאים בפניכם את תמצית המסקנות בסוגיות ההלכתיות־אתיות סביב רצון החולה ובני המשפחה, כפי שנוסחו על ידי הרב שרלו.

שאלות נפוצות

מטרתה של הרפואה היא להיטיב עם החולה ולרפּאו. ההלכה מגדירה את פעולת הרופא בקביעה "ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). משתמע מכך כי כל פעולה רפואית שאיננה מביאה לרפואת החולה ואיננה מיטיבה עימו – נכון שלא לעשותה. ואכן, ישנם מצבים שבהם חולים נמצאים באזור הדמדומים, בין חיים למוות, וסובלים מייסורים קשים. במצבים מורכבים אלה – ובעיקר כשמדובר בחולים שאנו יודעים, ברמה גבוהה של ודאות, שכלל אינם רוצים בכך – אין לעשות החייאה בכל מחיר (ולעיתים, בניסיונות ההחייאה אף עלול להיות משום התעללות בחולה).

יחד עם זאת, חשוב להיזהר ולא לקבל החלטה הרת גורל כזו בחיפזון – וחלילה להפקיר אדם חולה שניתן להציל את חייו. נכון וראוי אפוא לקבל את כל המידע מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בעקרונות ההלכתיים המורכבים בכל שלב ושלב.

הפסקת הזנה לחולה הנמצא במצב חולי קשה היא מהשאלות המורכבות ביותר בתחום הטיפול התומך והמקל (טיפול פליאטיבי). בסיטואציה לא פשוטה זו נפגשים שלושה עקרונות ומרכיבים שונים המושכים כל אחד לכיוון אחר. העיקרון הראשון הוא החובה ההלכתית והמוסרית להמשיך כל טיפול "שגרתי" גם בחייו של אדם המוטל על ערש דווי – ואכילה היא בוודאי צורך טבעי שכל אדם זקוק לו. המרכיב העקרוני השני הוא העובדה כי לעיתים נמצא, מבחינה רפואית, שפעולת ההזנה מיותרת ואפשר שאף תגרום נזק (זיהום). המרכיב השלישי הוא הקביעה הרפואית כי במקרים רבים, הזנה באמצעים מלאכותיים גורמת לייסורים ואף לחוסר נוחות קיצוני.

על כן, נקודת המוצא היא שאסור למנוע מזון מחולה אנוּש וחובה להמשיך ולהאכילו. מאידך גיסא, כאשר איננו יודעים את רצון החולה, והערכת הרופאים היא שאפסו הסיכויים להצילו, ונוסף על כך יש להניח שלא יסבול ממניעת ההזנה (בוודאי כאשר המשך הפעולה יגביר סכנה של זיהום ויקרב את מותו) – מותר להפסיק את ההזנה.  

מובן שמדובר במצבים מורכבים מאוד ולכן מן ההכרח לדון בכל מקרה לגופו.

 

ההלכה קובעת כי מלכתחילה ניתן לרופאים היתר לרפא. לא רק שהדבר אינו עומד בניגוד לרצון הבורא, אלא אף מוטלת על האדם חובה שלא להזניח את הטיפול בעצמו וכן הרופא מחויב לטפל בחולה. מאידך גיסא, אין חובה הלכתית להשאיר אדם בחיים כאשר אפסו הסיכויים להצילו ואין מדובר בריפוי. מובן שאסור לפעול באופן אקטיבי חלילה כדי לקצר את חייו של החולה, אולם כאמור אין חובה להמשיך לטפל באדם כשהרופאים קובעים שהוא חולה הקרוב למותו ונמצא במצב ללא תוחלת. חשוב להדגיש כי אין מדובר במצב של "חולה הנוטה למות" (שההערכה היא כי ילך לבית עולמו תוך כמה חודשים), שבו חובה לטפל, אלא באדם שההערכה הרפואית לגביו היא כי הוא קרוב ממש למותו ולא ניתן לעשות דבר כדי לקיים את חייו או לאפשֵר לו איכות חיים טובה יותר. כיוון שקשה מאוד לקבוע מתי אין אופק רפואי לאדם; מהם הגבולות בין הנוטה למות לבין הקרוב למיתתו, וכדומה – חשוב לקבל מידע רפואי מדויק מהרופאים ולהתייעץ עם פוסק הלכה בכל מקרה לגופו.

בראש ובראשונה נדרשים בני המשפחה והסובבים את החולה המבקש להפסיק את הטיפול בו לעשות כל שביכולתם כדי להקל עליו ולהיטיב עמו. במקביל, עליהם לנסות לעודד אותו ולחזקו בהתמודדות הקשה שלו, להראות לו את חשיבותו בעיניהם ולדבר על ליבו שישתדל לדבוק בתקווה ולהיאחז בחיים. לעיתים, כשמבררים עם החולה, לעומקו של עניין, מה מפריע לו ומה יעודד את רוחו – נמצא כי הדברים ניתנים לפתרון ועל ידי כך אפשר לחזק את התמודדותו. אם החולה הוא אדם מאמין, ניתן לדבר גם על החשיבות הגדולה של כל שעת חיים בעיני הקב"ה.

יחד עם זאת, אין לכפות על אדם זה טיפול רפואי מאריך חיים, שכן רק מיעוט מפוסקי ההלכה קבעו כי מותר להאריך את ימי החולה בייסורים נגד רצונו. על כן, העמדה המקובלת היא שבוודאי אין חובה, ואולי אף אין רשות, להמשיך בכוח את סבלו של החולה. צריך לקבל זאת בהכנעה ולהיטיב עימו ככל יכולתנו.

חלק גדול מהפוסקים כתבו כי מותר להשתמש במשככי כאבים גם אם הם עלולים לקרב את מות החולה. הנימוקים לכך רבים ונמנה כאן כמה מהם. ראשית, בד בבד עם הסיכונים הכרוכים בשימוש במשככי כאבים, הם מעניקים לחולה יכולת לאכול, לשתות ולהתמודד עם המחלה, ועל כן הם אף מאריכים חיים יותר מאשר מסכנים אותם. שנית, אנו רואים בכאביו ובסבלו של החולה מצב של מחלה, ולא רק תופעה נלווית לחולי, ומותר אפוא לטפל בהם כשם שמטפלים במחלה. לבסוף, זוהי הדרך המקובלת לטיפול בחולים והרי זה בבחינת "שומר פתאים ה'". 

לכן, כל עוד אין מדובר בקיצור חיים ודאי – וכל שכן שאין כל כוונה להביא לידי כך – אלא מדובר בשימוש במשככי כאבים המשמשים לטיפול רגיל, מותר לנוטלם. העיקרון המנחה הוא הניסיון להעניק לחולה את איכות החיים המיטבית האפשרית, לשפר את הרגשתו ולאפשר לו להתעודד ולהמשיך בחייו.

ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר ומכּירה במצב שבו מותר להפסיק את הטיפול בחולה – כאשר אין מדובר בתהליך ריפוי וכשאין כל תוחלת בטיפול והחולה סובל מאוד ממצבו. במצב כזה, הדבר שנכון לעשות הוא לעבור לטיפול פליאטיבי תומך, שעיקרו הוא טיפול בסימפטומים (כאבים, בעיות נשימה וכדומה) ומטרתו היא להקל על החולה. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, חל אף איסור של ממש להמשיך בטיפול המונע מהחולה ללכת לבית עולמו בנחמה, ברוגע ובכבוד. קשה לקבוע את הגבולות בין המצבים, ועל כן צריך לקבל הסבר מפורט מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה.

כאשר אדם החולה במחלה חשוכת מרפא מתקרב לקראת מותו ומבקש להישאר בביתו, וברור כי אשפוז לא ייטיב את מצבו (או שאין הוא יכול להביע את רצונו אך למשפחה ברור שאין תוחלת לטיפול) – הדבר הנכון הוא להניח לו להיפרד מן העולם בביתו, מוקף בבני משפחתו האהובים, ולא לייסר אותו בטלטול מיותר לבית חולים.

בין מה שאסור עלינו לעשות כדי לקרב את המוות ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו, נמתח קו שאינו ברור דיו. סוגיית ההנשמה היא סוגיה סבוכה התלויה מאוד במחלתו של החולה ובאופק הרפואי של ההנשמה. אין בידינו תשובה אחת הנכונה לכלל המצבים, והדבר נובע הן מהעובדה הרפואית שהצלחת ההנשמה תלויה מאוד במצבו הרפואי של החולה קודם ההידרדרות (אם מצבו קשה, סיכויי הצלחת ההנשמה והגמילה ממנה קלושים מאוד); הן מהעובדה שמשלב מסוים, כשהרופאים סבורים כי אפסה כל תקווה, ההלכה אוסרת להפריע לאדם להיפרד מן העולם בשלווה ובשקט.

על כן, כאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, יש צורך לקבוע את מצבו של החולה, את סיכויי ההנשמה והגמילה ממנה, ואת האופק של הריפוי. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל באופן אישי לכל חולה בהתייעצות עם הצוות הרפואי, בני המשפחה ופוסק הלכה.

חברי הוועדה המייעצת

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו

ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר
חבר בוועדות אתיות רבות

הרב דוד סתיו
הרב דוד סתיו

יו"ר ארגון רבני צהר

הרב אוריאל גנזל
הרב אוריאל גנזל
מנהל מרכז האתיקה של צהר
פרופ' נחמי באום
פרופ' נחמי באום
ראש בית הספר לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דרור דיקר
ד״ר דרור דיקר

 מנהל פנימית ד', בית חולים השרון, מרכז רפואי רבין

פייר
פרופ' פייר זינגר

מנהל מחלקה פנימית-כללית ומכון לחקר תזונה בבית החולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

מרצה בפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב ע"ש סאקלר, בנושאים: אתגרים בטיפול נמרץ, תזונה ומטבוליזם

הרב דוד סתיו

הרב דוד סתיו

יו"ר ארגון רבני צהר

הרב אוריאל גנזל

הרב אוריאל גנזל

מנהל מרכז האתיקה של צהר
פרופ' נחמי באום

פרופ' נחמי באום

ראש בית הספר לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דרור דיקר

ד״ר דרור דיקר

 מנהל פנימית ד', בית חולים השרון, מרכז רפואי רבין

פייר

פרופ' פייר זינגר

מנהל מחלקה פנימית-כללית ומכון לחקר תזונה בבית החולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

מרצה בפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב ע"ש סאקלר, בנושאים: אתגרים בטיפול נמרץ, תזונה ומטבוליזם

צרלס

פרופ' צ'רלס ספרונג

מנהל אמריטוס, היחידה לטיפול נמרץ כללי, בית החולים הדסה עין כרם

צרלס
פרופ' צ'רלס ספרונג

מנהל אמריטוס, היחידה לטיפול נמרץ כללי, בית החולים הדסה עין כרם

חגית פדובה
ד"ר חגית פדובה

סמנכ"ל איכות ובטיחות המטופל, מומחית ברפואה פנימית וראומטולוגיה, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי – איכילוב

אדיר שאולוב
ד"ר אדיר שאולוב

מחלקת המטלוגיה והמרכז לטיפול תומך, המרכז הרפואי הדסה
מומחה ברפואה פנימית, המטלוגיה ורפואה פליאטיבית

ד"ר בעז תדמור
ד"ר בעז תדמור

מומחה למחלות פנימיות, אלרגיה ואימונולוגיה קלינית
עסק רבות בתהליכי קבלת החלטות במקרים מורכבים
ניהל את בית חולים בילינסון שמונה שנים והיה חבר וועדת האתיקה וחוק חולה למות של בית החולים

ד"ר נתנאל הורוביץ

ראש מנהלת האשפוז, מנהל היחידה לטיפול יום
מערך המטולוגי, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם

חגית פדובה

ד"ר חגית פדובה

סמנכ"ל איכות ובטיחות המטופל, מומחית ברפואה פנימית וראומטולוגיה, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי – איכילוב

אדיר שאולוב

ד"ר אדיר שאולוב

מחלקת המטלוגיה והמרכז לטיפול תומך, המרכז הרפואי הדסה
מומחה ברפואה פנימית, המטלוגיה ורפואה פליאטיבית

ד"ר בעז תדמור

ד"ר בעז תדמור

מומחה למחלות פנימיות, אלרגיה ואימונולוגיה קלינית
עסק רבות בתהליכי קבלת החלטות במקרים מורכבים
ניהל את בית חולים בילינסון שמונה שנים והיה חבר וועדת האתיקה וחוק חולה למות של בית החולים

ד"ר נתנאל הורוביץ

ראש מנהלת האשפוז, מנהל היחידה לטיפול יום
מערך המטולוגי, הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם

שאלות אחרונות

כיצד להתפלל על חולה הסובל מיסורים קשים?

להמשך >>

אמירת אמת לחולה סופני

להמשך >>

האם חולה פרקינסון שלא מניח תפילין נחשב כמעיד עדות שקר?

להמשך >>

האם מותר לרחוץ חולה בט' באב ויום כיפור?

להמשך >>

תפילה לגבי מי שמצוי במוות מוחי

להמשך >>

מה צריכה להיות מדיניות בתי החולים ביחס לחולה הנוטה למות?

להמשך >>

מאמרים אחרונים

הרב יובל שרלו פורסם לראשונה ב "הספרנים"
הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה. מה עושים אפוא במצב ספק זה?
הרב יובל שרלו. פורסם ב-4.1.19 באתר DoctorsOnly, ופורסם לראשונה בגיליון סל שירותי הבריאות 2020 מבית medic.
לעולם לא יהיה בידינו מספיק כדי לענות על הצרכים כולם, יש הוצאות רפואיות שלא נוכל להוציא ועלינו לדעת כי אפילו כשמדובר בחיים עצמם – גם אז נמתח קו מסוים שממנו לא נכון עוד להמשיך. על אתיקה של הכרה ענוותנית במגבלות
הרב יובל שרלו. פורסם לראשונה בישראל היום בתאריך 8/6/2021
בית המשפט העליון בבריטניה אישר את ניתוקה של תינוקת פגועה ממכונת הנשמה, ואף סרב לקבל את בקשת ההורים להעביר אותה לטיפול במדינת ישראל. קביעה זו מוגדרת באתיקה היהודית, ובחוקי מדינת ישראל – כרצח
הרב רונן לוביץ -רב היישוב ניר עציון, נשיא "נאמני תורה ועבודה", מלמד במכללה האקדמית לחינוך "שאנן", מרבני "צהר".
פורסם לראשונה בתוך: נ.בנטור ומ. שולץ (עורכים), באשר הוא שם: ליווי רוחני במערכת הבריאות והרווחה בישראל, ירושלים 2017, עמ' 121-105.
פרופ' אברהם שטינברג מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ב'), תשס"ו, עמ' 537-544.

הירשמו לניוזלטר שלנו ותישארו מעודכנים!