רבים מודעים לכך שהארכת תוחלת החיים בזכות הרפואה המודרנית מגדילה למדי את המצבים שבהם הגוף בוגד והתודעה קיימת, ומנגד – מצבים שבהם הגוף מתפקד אולם התודעה דמנטית. מה לעשות במצבים כאלה? האם להלכה יש מענה הולם?

לעולם לא יהיה בידינו מספיק כדי לענות על הצרכים כולם, יש הוצאות רפואיות שלא נוכל להוציא ועלינו לדעת כי אפילו כשמדובר בחיים עצמם – גם אז נמתח קו מסוים שממנו לא נכון עוד להמשיך. על אתיקה של הכרה ענוותנית במגבלות

מהם העקרונות האתיים שעומדים בבסיס האתיקה של טיפול בחולה הנוטה למות? מה קודם – רצון המשפחה או טובת המטופל? וכיצד יש להתייחס להנחיות החדשות של ההסתדרות הרפואית בישראל בעניין?

ילד שנדבק בחיידק טורף, שגרם לכריתת ידיו ורגליו, נדרש לעשות טיפול נמרץ אגרסיבי להצלת חייו. אין ודאות שניתוח זה יצליח והוריו מסרבים לנתחו. מה התורה אומרת על זה?

תורת ישראל האריכה הרבה לתאר את המשקל הגדול שיש לחיי האדם – למן הקביעה כי פיקוח נפש דוחה את המצוות שבתורה, ועד הקביעה כי ירושת הארץ תלויה במניעת שפיכות דמים.

היהדות מקדשת את החיים, ומתרחקת מהמוות. הלכות טומאה נועדו להרחיק את האדם מן המוות. האם יש לעובדה זו היבטים אתיים?

האם להכליל בסל הבריאות תרופות שאינן מצילות חיים, אך משפרות בצורה משמעותית את איכות החיים? תרופות לעיוורון? מחלות עור? כאבים קשים?