Forced Feeding of Patients in a State of Malnutrition

Hello Rabbi,

I am a dietician in a senior center in the nursing department.

Oftentimes I am confronted with patients who suffer from dementia at various stages and have significant difficulty eating. Despite many attempts and manipulations (such as feeding them, grinding up the food, using food that is loved by the patient, nutritional supplements or medical nutrition, etc.), there are situations where we are required to use a nasogastric tube to feed them. When the patient is not able to express their opinion at all we consult with their legal guardian (if there is one).

The issue is regarding patients that can express their opinion and refuse to eat. Experience teaches that the majority of these people refuse placement of a nasogastric tube and if it is inserted regardless they continuously pull it out. 

For example,

As of late we had a very skinny patient (BMI 17) that was hospitalized with us for a number of months. At the beginning he still ate a small amount of food, however with time and with repetitive infectious diseases he became more and more weak and frail. His blood results showed a decrease in albumin to 1.8 and hemoglobin less than 9.

The patient refused to eat more and more often despite many attempts to convince him. At the same time his respiratory functioning declined and required oxygen. At this stage there was already no point in inserting a nasogastric tube, for perhaps the insertion itself would cause aspiration which would be very dangerous in his condition.

The patient died after a number of days.

The fundamental question is – is there an obligation to nourish a person in a state of malnutrition at all costs or if the person themselves refuses and understands that not feeding them can worsen their condition, and despite this refuses, is it possible to consider their opinion? How much should we insist on providing full nutrition, or is it possible to subsist on partial nutrition with the understanding that full nutrition (with a nasogastric tube) will certainly worsen their suffering and will not necessarily prolong life.

I would love to receive fundamental guidance. 

Thank you


The question was first published on the website of the Shlesinger Institute for Medical-Halachic Research

Care for elderly patients who require assisted living is complicated for many reasons.

Regarding nutrition:

As a general rule, one should not withhold nutrition from anyone. Every person must receive the nutrition required for them specifically. The method of administration is a professional decision (medical / nursing / dietitian), the caretaking team should decide what the best method of administration of nutrition is, oral or through some sort of feeding tube. Therefore, if one cannot feed them orally, one should insert a feeding tube.

Despite this, there are a number of exceptions to this rule:

  1. A patient that one can feed orally, even in a limited fashion, with subcutaneous liquid supplementation if necessary. This is dependent on the condition that according to the caretaking team, the patient will receive nutrition appropriate for his condition.
  2. If according to the caretaking team, nutrition of this method would medically impair him, shorten his life, etc.
  3. A patient who is suffering from a terminal illness and is found in the last two weeks of his life after at least two vital body systems have failed (what is considered according to the Patient Nearing Death Law as “A Patient Nearing Death in Terminal Stages”).
  4. For a mentally competent patient, one should not perform a procedure against his wishes. This is the opinion of Rabbi Moshe Feinstein (Igrot Moshe, Choshen Mishpat 2:73), that in all cases one should not provide care for a mentally competent patient against their wishes, as well as the opinion of Rabbi Shlomo Zalman Auerbach.

Most of the cases one sees do not fulfill any of these criteria, therefore both from a legal perspective (The Patient Nearing Death Law) and from a halachic perspective one should give the appropriate nutrition, and if this is not possible orally, one should insert a PEG. 

  1. You should read the Patient Nearing Death Law, 5766 – 2005. The law provides a detailed response to your questions as well.

Rabbi Dr. Mordechai Halperin, Head of the Shlesinger Institute

First published on the website of the Shlesinger Institute for Medical-Halachic Research


Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *



Do you have a question? Fill out the form

מספרים בלבד ללא מקף

אנא כתבו כאן את שאלתכם

Sending an inquiry regarding the question

אתיקה - לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס - אנגלית

Common questions

מטרתה של הרפואה היא להיטיב עם החולה ולרפּאו. ההלכה מגדירה את פעולת הרופא בקביעה “ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות” (בבא קמא פה ע”א). משתמע מכך כי כל פעולה רפואית שאיננה מביאה לרפואת החולה ואיננה מיטיבה עימו – נכון שלא לעשותה. ואכן, ישנם מצבים שבהם חולים נמצאים באזור הדמדומים, בין חיים למוות, וסובלים מייסורים קשים. במצבים מורכבים אלה – ובעיקר כשמדובר בחולים שאנו יודעים, ברמה גבוהה של ודאות, שכלל אינם רוצים בכך – אין לעשות החייאה בכל מחיר (ולעיתים, בניסיונות ההחייאה אף עלול להיות משום התעללות בחולה).

יחד עם זאת, חשוב להיזהר ולא לקבל החלטה הרת גורל כזו בחיפזון – וחלילה להפקיר אדם חולה שניתן להציל את חייו. נכון וראוי אפוא לקבל את כל המידע מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בעקרונות ההלכתיים המורכבים בכל שלב ושלב.

הפסקת הזנה לחולה הנמצא במצב חולי קשה היא מהשאלות המורכבות ביותר בתחום הטיפול התומך והמקל (טיפול פליאטיבי). בסיטואציה לא פשוטה זו נפגשים שלושה עקרונות ומרכיבים שונים המושכים כל אחד לכיוון אחר. העיקרון הראשון הוא החובה ההלכתית והמוסרית להמשיך כל טיפול “שגרתי” גם בחייו של אדם המוטל על ערש דווי – ואכילה היא בוודאי צורך טבעי שכל אדם זקוק לו. המרכיב העקרוני השני הוא העובדה כי לעיתים נמצא, מבחינה רפואית, שפעולת ההזנה מיותרת ואפשר שאף תגרום נזק (זיהום). המרכיב השלישי הוא הקביעה הרפואית כי במקרים רבים, הזנה באמצעים מלאכותיים גורמת לייסורים ואף לחוסר נוחות קיצוני.

על כן, נקודת המוצא היא שאסור למנוע מזון מחולה אנוּש וחובה להמשיך ולהאכילו. מאידך גיסא, כאשר איננו יודעים את רצון החולה, והערכת הרופאים היא שאפסו הסיכויים להצילו, ונוסף על כך יש להניח שלא יסבול ממניעת ההזנה (בוודאי כאשר המשך הפעולה יגביר סכנה של זיהום ויקרב את מותו) – מותר להפסיק את ההזנה.  

מובן שמדובר במצבים מורכבים מאוד ולכן מן ההכרח לדון בכל מקרה לגופו.


ההלכה קובעת כי מלכתחילה ניתן לרופאים היתר לרפא. לא רק שהדבר אינו עומד בניגוד לרצון הבורא, אלא אף מוטלת על האדם חובה שלא להזניח את הטיפול בעצמו וכן הרופא מחויב לטפל בחולה. מאידך גיסא, אין חובה הלכתית להשאיר אדם בחיים כאשר אפסו הסיכויים להצילו ואין מדובר בריפוי. מובן שאסור לפעול באופן אקטיבי חלילה כדי לקצר את חייו של החולה, אולם כאמור אין חובה להמשיך לטפל באדם כשהרופאים קובעים שהוא חולה הקרוב למותו ונמצא במצב ללא תוחלת. חשוב להדגיש כי אין מדובר במצב של “חולה הנוטה למות” (שההערכה היא כי ילך לבית עולמו תוך כמה חודשים), שבו חובה לטפל, אלא באדם שההערכה הרפואית לגביו היא כי הוא קרוב ממש למותו ולא ניתן לעשות דבר כדי לקיים את חייו או לאפשֵר לו איכות חיים טובה יותר. כיוון שקשה מאוד לקבוע מתי אין אופק רפואי לאדם; מהם הגבולות בין הנוטה למות לבין הקרוב למיתתו, וכדומה – חשוב לקבל מידע רפואי מדויק מהרופאים ולהתייעץ עם פוסק הלכה בכל מקרה לגופו.

חלק בלתי נפרד מכיבוד אב ואם הוא הלווי שלהם בשעת הקושי והמצוקה. בדרך כלל, יש נטייה להכחיש את הסימנים הראשונים של דמנציה, הרבה מאוד בשל רצון ההורים שלא ליפול כנטל על הילדים. אולם, הימנעות מדיבור על הנושא, שנתפשת לעתים ככבוד ההורים – היא בדרך כלל טעות: היא לא מאפשרת לתת הוראות מקדימות ולבקש מההורים להביע את רצונותיהם; היא לא מאפשרת ליזום חוויות שעוד ניתן ליהנות מהן קודם השקיעה; היא לא מאפשרת להתייצב באמת מול המציאות ולהתכונן כלפיה. 

כמובן שיש לעשות זאת בזהירות, בעדינות וברגישות; לפתוח פתח לשאלות ותשובות; להציע בדיקה מקצועית; להתנהג כמה שפחות בפטרונות והחלטות חד-צדדיות וכדו’. אולם כיבוד אב ואם במציאות הזו היא דווקא לסייע בעד ההורים להכיר במציאות החדשה, ולהיערך בצורה הטובה ביותר והמכוונת ביותר לקראתה.

בראש ובראשונה נדרשים בני המשפחה והסובבים את החולה המבקש להפסיק את הטיפול בו לעשות כל שביכולתם כדי להקל עליו ולהיטיב עמו. במקביל, עליהם לנסות לעודד אותו ולחזקו בהתמודדות הקשה שלו, להראות לו את חשיבותו בעיניהם ולדבר על ליבו שישתדל לדבוק בתקווה ולהיאחז בחיים. לעיתים, כשמבררים עם החולה, לעומקו של עניין, מה מפריע לו ומה יעודד את רוחו – נמצא כי הדברים ניתנים לפתרון ועל ידי כך אפשר לחזק את התמודדותו. אם החולה הוא אדם מאמין, ניתן לדבר גם על החשיבות הגדולה של כל שעת חיים בעיני הקב”ה.

יחד עם זאת, אין לכפות על אדם זה טיפול רפואי מאריך חיים, שכן רק מיעוט מפוסקי ההלכה קבעו כי מותר להאריך את ימי החולה בייסורים נגד רצונו. על כן, העמדה המקובלת היא שבוודאי אין חובה, ואולי אף אין רשות, להמשיך בכוח את סבלו של החולה. צריך לקבל זאת בהכנעה ולהיטיב עימו ככל יכולתנו.

חלק גדול מהפוסקים כתבו כי מותר להשתמש במשככי כאבים גם אם הם עלולים לקרב את מות החולה. הנימוקים לכך רבים ונמנה כאן כמה מהם. ראשית, בד בבד עם הסיכונים הכרוכים בשימוש במשככי כאבים, הם מעניקים לחולה יכולת לאכול, לשתות ולהתמודד עם המחלה, ועל כן הם אף מאריכים חיים יותר מאשר מסכנים אותם. שנית, אנו רואים בכאביו ובסבלו של החולה מצב של מחלה, ולא רק תופעה נלווית לחולי, ומותר אפוא לטפל בהם כשם שמטפלים במחלה. לבסוף, זוהי הדרך המקובלת לטיפול בחולים והרי זה בבחינת “שומר פתאים ה'”. 

לכן, כל עוד אין מדובר בקיצור חיים ודאי – וכל שכן שאין כל כוונה להביא לידי כך – אלא מדובר בשימוש במשככי כאבים המשמשים לטיפול רגיל, מותר לנוטלם. העיקרון המנחה הוא הניסיון להעניק לחולה את איכות החיים המיטבית האפשרית, לשפר את הרגשתו ולאפשר לו להתעודד ולהמשיך בחייו.

אחד היסודות המהותיים ביותר בסוגיות אמת ושקר הוא קביעת התורה וההלכה שלעתים “חובה לשנות מפני השלום”. נקודת המוצא היא כמובן “מדבר שקר תרחק” ומחויבות למידת האמת, אולם  

בשעה שלאמת אין משמעות של ממש, או שהיא פוגענית  – היא נדחית מפני מידת השלום. 

ככל שהדמנציה מתקדמת – כך לאמירה העובדתית עצמה אין משמעות. היא טובעת מיד. מטרת השיח היא להיטיב עם האדם עם הדמנציה, למלא את חייו בטוב ובנעימים, ולא לכפות עליו להתייצב מול מציאות שאין הוא מסוגל כלל להכילה. על כן, מותר לומר להורים כי “משה יבוא עוד כמה דקות” על אף שהוא כלל לא מתעתד לבוא וכדו’, במצבים שבהם האמירה ה’אמיתית’ תגרום למצוקה קשה, שאין לה משמעות של ממש. כמובן שבד בבד טוב לו לאדם שנקלע למציאות כזו להקפיד על אמירת אמת במקומות אחרים, כדי שלא להשחית את הרגישות לחובה הגדולה של נאמנות לאמת.

ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר ומכּירה במצב שבו מותר להפסיק את הטיפול בחולה – כאשר אין מדובר בתהליך ריפוי וכשאין כל תוחלת בטיפול והחולה סובל מאוד ממצבו. במצב כזה, הדבר שנכון לעשות הוא לעבור לטיפול פליאטיבי תומך, שעיקרו הוא טיפול בסימפטומים (כאבים, בעיות נשימה וכדומה) ומטרתו היא להקל על החולה. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, חל אף איסור של ממש להמשיך בטיפול המונע מהחולה ללכת לבית עולמו בנחמה, ברוגע ובכבוד. קשה לקבוע את הגבולות בין המצבים, ועל כן צריך לקבל הסבר מפורט מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה.

כאשר אדם החולה במחלה חשוכת מרפא מתקרב לקראת מותו ומבקש להישאר בביתו, וברור כי אשפוז לא ייטיב את מצבו (או שאין הוא יכול להביע את רצונו אך למשפחה ברור שאין תוחלת לטיפול) – הדבר הנכון הוא להניח לו להיפרד מן העולם בביתו, מוקף בבני משפחתו האהובים, ולא לייסר אותו בטלטול מיותר לבית חולים.

בין מה שאסור עלינו לעשות כדי לקרב את המוות ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו, נמתח קו שאינו ברור דיו. סוגיית ההנשמה היא סוגיה סבוכה התלויה מאוד במחלתו של החולה ובאופק הרפואי של ההנשמה. אין בידינו תשובה אחת הנכונה לכלל המצבים, והדבר נובע הן מהעובדה הרפואית שהצלחת ההנשמה תלויה מאוד במצבו הרפואי של החולה קודם ההידרדרות (אם מצבו קשה, סיכויי הצלחת ההנשמה והגמילה ממנה קלושים מאוד); הן מהעובדה שמשלב מסוים, כשהרופאים סבורים כי אפסה כל תקווה, ההלכה אוסרת להפריע לאדם להיפרד מן העולם בשלווה ובשקט.

על כן, כאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, יש צורך לקבוע את מצבו של החולה, את סיכויי ההנשמה והגמילה ממנה, ואת האופק של הריפוי. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל באופן אישי לכל חולה בהתייעצות עם הצוות הרפואי, בני המשפחה ופוסק הלכה.

Especially in this difficult time,
Do you have a question and wish to consult with us?
We are happy to assist you – call now

At no cost

Skip to content