שלום וברכה
ראשית, אני מאחל להוריך אריכות ימים ובריאות איתנה.
שאלת ההזנה היא אחת השאלות המסובכות ביותר בשלבים האחרונים של החיים. הסיבה לכך היא שבראש ובראשונה יש מצבים רפואיים מתחלפים, וכמובן גם מחלוקת בין הרופאים ביחס לכל מצב. ברם, אין מחלוקת על כך שיש מצבים שבהם ההזנה מיותרת, ואינה מוסיפה דבר לחולה, ולא זו בלבד, אלא שהיא אף מזיקה.
על כן, קביעה קטגורית כי חייבים להזין בכל מצב ובכל מקרה אינה יכולה להיות נכונה, שהלוא אסור לנו להזיק לחולה. מעבר לכך, חלק ממצבי ההזנה הם כל כך מייסרים, שאף זה מהווה חלק משיקול הדעת הרפואי.
על המציאות הרפואית המורכבת הזו – יש גם מחלוקת בין הרבנים, על אותם מצבים אפורים שבהם ההזנה אינה נצרכת כנראה, אך לא מזיקה, האם מותר למנוע אותה.
בדרך כלל ההצעה הנכונה היא לכתוב ביפוי הכוח שאם תעלה שאלת ההזנה – יש ראשית לפנות לחוות דעת רפואית נוספת, ואם העמדה היא חד משמעית שלא להזין – אזי אין להזין.
בדילמה שבין הרבנים: אני מציע לחזור אל הרב שלך ולספר לו על הסיטואציה שנוצרה, ועל ההצעה שאנחנו מציעים לגבי עמדה חד משמעית של יותר מצוות רפואי אחד. אפשר שאף הוא יסכים שזו הפסיקה הנכונה, ואז יהיה אפשר לקשור מחדש את כל הקצוות, ולעשות את מה שנכון לעשות על פי ההלכה.
כל טוב ושמחה
יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר
מטרתה של הרפואה היא להיטיב עם החולה ולרפּאו. ההלכה מגדירה את פעולת הרופא בקביעה "ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). משתמע מכך כי כל פעולה רפואית שאיננה מביאה לרפואת החולה ואיננה מיטיבה עימו – נכון שלא לעשותה. ואכן, ישנם מצבים שבהם חולים נמצאים באזור הדמדומים, בין חיים למוות, וסובלים מייסורים קשים. במצבים מורכבים אלה – ובעיקר כשמדובר בחולים שאנו יודעים, ברמה גבוהה של ודאות, שכלל אינם רוצים בכך – אין לעשות החייאה בכל מחיר (ולעיתים, בניסיונות ההחייאה אף עלול להיות משום התעללות בחולה).
יחד עם זאת, חשוב להיזהר ולא לקבל החלטה הרת גורל כזו בחיפזון – וחלילה להפקיר אדם חולה שניתן להציל את חייו. נכון וראוי אפוא לקבל את כל המידע מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בעקרונות ההלכתיים המורכבים בכל שלב ושלב.
הפסקת הזנה לחולה הנמצא במצב חולי קשה היא מהשאלות המורכבות ביותר בתחום הטיפול התומך והמקל (טיפול פליאטיבי). בסיטואציה לא פשוטה זו נפגשים שלושה עקרונות ומרכיבים שונים המושכים כל אחד לכיוון אחר. העיקרון הראשון הוא החובה ההלכתית והמוסרית להמשיך כל טיפול "שגרתי" גם בחייו של אדם המוטל על ערש דווי – ואכילה היא בוודאי צורך טבעי שכל אדם זקוק לו. המרכיב העקרוני השני הוא העובדה כי לעיתים נמצא, מבחינה רפואית, שפעולת ההזנה מיותרת ואפשר שאף תגרום נזק (זיהום). המרכיב השלישי הוא הקביעה הרפואית כי במקרים רבים, הזנה באמצעים מלאכותיים גורמת לייסורים ואף לחוסר נוחות קיצוני.
על כן, נקודת המוצא היא שאסור למנוע מזון מחולה אנוּש וחובה להמשיך ולהאכילו. מאידך גיסא, כאשר איננו יודעים את רצון החולה, והערכת הרופאים היא שאפסו הסיכויים להצילו, ונוסף על כך יש להניח שלא יסבול ממניעת ההזנה (בוודאי כאשר המשך הפעולה יגביר סכנה של זיהום ויקרב את מותו) – מותר להפסיק את ההזנה.
מובן שמדובר במצבים מורכבים מאוד ולכן מן ההכרח לדון בכל מקרה לגופו.
ההלכה קובעת כי מלכתחילה ניתן לרופאים היתר לרפא. לא רק שהדבר אינו עומד בניגוד לרצון הבורא, אלא אף מוטלת על האדם חובה שלא להזניח את הטיפול בעצמו וכן הרופא מחויב לטפל בחולה. מאידך גיסא, אין חובה הלכתית להשאיר אדם בחיים כאשר אפסו הסיכויים להצילו ואין מדובר בריפוי. מובן שאסור לפעול באופן אקטיבי חלילה כדי לקצר את חייו של החולה, אולם כאמור אין חובה להמשיך לטפל באדם כשהרופאים קובעים שהוא חולה הקרוב למותו ונמצא במצב ללא תוחלת. חשוב להדגיש כי אין מדובר במצב של "חולה הנוטה למות" (שההערכה היא כי ילך לבית עולמו תוך כמה חודשים), שבו חובה לטפל, אלא באדם שההערכה הרפואית לגביו היא כי הוא קרוב ממש למותו ולא ניתן לעשות דבר כדי לקיים את חייו או לאפשֵר לו איכות חיים טובה יותר. כיוון שקשה מאוד לקבוע מתי אין אופק רפואי לאדם; מהם הגבולות בין הנוטה למות לבין הקרוב למיתתו, וכדומה – חשוב לקבל מידע רפואי מדויק מהרופאים ולהתייעץ עם פוסק הלכה בכל מקרה לגופו.
חלק בלתי נפרד מכיבוד אב ואם הוא הלווי שלהם בשעת הקושי והמצוקה. בדרך כלל, יש נטייה להכחיש את הסימנים הראשונים של דמנציה, הרבה מאוד בשל רצון ההורים שלא ליפול כנטל על הילדים. אולם, הימנעות מדיבור על הנושא, שנתפשת לעתים ככבוד ההורים – היא בדרך כלל טעות: היא לא מאפשרת לתת הוראות מקדימות ולבקש מההורים להביע את רצונותיהם; היא לא מאפשרת ליזום חוויות שעוד ניתן ליהנות מהן קודם השקיעה; היא לא מאפשרת להתייצב באמת מול המציאות ולהתכונן כלפיה.
כמובן שיש לעשות זאת בזהירות, בעדינות וברגישות; לפתוח פתח לשאלות ותשובות; להציע בדיקה מקצועית; להתנהג כמה שפחות בפטרונות והחלטות חד-צדדיות וכדו'. אולם כיבוד אב ואם במציאות הזו היא דווקא לסייע בעד ההורים להכיר במציאות החדשה, ולהיערך בצורה הטובה ביותר והמכוונת ביותר לקראתה.
בראש ובראשונה נדרשים בני המשפחה והסובבים את החולה המבקש להפסיק את הטיפול בו לעשות כל שביכולתם כדי להקל עליו ולהיטיב עמו. במקביל, עליהם לנסות לעודד אותו ולחזקו בהתמודדות הקשה שלו, להראות לו את חשיבותו בעיניהם ולדבר על ליבו שישתדל לדבוק בתקווה ולהיאחז בחיים. לעיתים, כשמבררים עם החולה, לעומקו של עניין, מה מפריע לו ומה יעודד את רוחו – נמצא כי הדברים ניתנים לפתרון ועל ידי כך אפשר לחזק את התמודדותו. אם החולה הוא אדם מאמין, ניתן לדבר גם על החשיבות הגדולה של כל שעת חיים בעיני הקב"ה.
יחד עם זאת, אין לכפות על אדם זה טיפול רפואי מאריך חיים, שכן רק מיעוט מפוסקי ההלכה קבעו כי מותר להאריך את ימי החולה בייסורים נגד רצונו. על כן, העמדה המקובלת היא שבוודאי אין חובה, ואולי אף אין רשות, להמשיך בכוח את סבלו של החולה. צריך לקבל זאת בהכנעה ולהיטיב עימו ככל יכולתנו.
חלק גדול מהפוסקים כתבו כי מותר להשתמש במשככי כאבים גם אם הם עלולים לקרב את מות החולה. הנימוקים לכך רבים ונמנה כאן כמה מהם. ראשית, בד בבד עם הסיכונים הכרוכים בשימוש במשככי כאבים, הם מעניקים לחולה יכולת לאכול, לשתות ולהתמודד עם המחלה, ועל כן הם אף מאריכים חיים יותר מאשר מסכנים אותם. שנית, אנו רואים בכאביו ובסבלו של החולה מצב של מחלה, ולא רק תופעה נלווית לחולי, ומותר אפוא לטפל בהם כשם שמטפלים במחלה. לבסוף, זוהי הדרך המקובלת לטיפול בחולים והרי זה בבחינת "שומר פתאים ה'".
לכן, כל עוד אין מדובר בקיצור חיים ודאי – וכל שכן שאין כל כוונה להביא לידי כך – אלא מדובר בשימוש במשככי כאבים המשמשים לטיפול רגיל, מותר לנוטלם. העיקרון המנחה הוא הניסיון להעניק לחולה את איכות החיים המיטבית האפשרית, לשפר את הרגשתו ולאפשר לו להתעודד ולהמשיך בחייו.
אחד היסודות המהותיים ביותר בסוגיות אמת ושקר הוא קביעת התורה וההלכה שלעתים "חובה לשנות מפני השלום". נקודת המוצא היא כמובן "מדבר שקר תרחק" ומחויבות למידת האמת, אולם
בשעה שלאמת אין משמעות של ממש, או שהיא פוגענית – היא נדחית מפני מידת השלום.
ככל שהדמנציה מתקדמת – כך לאמירה העובדתית עצמה אין משמעות. היא טובעת מיד. מטרת השיח היא להיטיב עם האדם עם הדמנציה, למלא את חייו בטוב ובנעימים, ולא לכפות עליו להתייצב מול מציאות שאין הוא מסוגל כלל להכילה. על כן, מותר לומר להורים כי "משה יבוא עוד כמה דקות" על אף שהוא כלל לא מתעתד לבוא וכדו', במצבים שבהם האמירה ה'אמיתית' תגרום למצוקה קשה, שאין לה משמעות של ממש. כמובן שבד בבד טוב לו לאדם שנקלע למציאות כזו להקפיד על אמירת אמת במקומות אחרים, כדי שלא להשחית את הרגישות לחובה הגדולה של נאמנות לאמת.
ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר ומכּירה במצב שבו מותר להפסיק את הטיפול בחולה – כאשר אין מדובר בתהליך ריפוי וכשאין כל תוחלת בטיפול והחולה סובל מאוד ממצבו. במצב כזה, הדבר שנכון לעשות הוא לעבור לטיפול פליאטיבי תומך, שעיקרו הוא טיפול בסימפטומים (כאבים, בעיות נשימה וכדומה) ומטרתו היא להקל על החולה. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, חל אף איסור של ממש להמשיך בטיפול המונע מהחולה ללכת לבית עולמו בנחמה, ברוגע ובכבוד. קשה לקבוע את הגבולות בין המצבים, ועל כן צריך לקבל הסבר מפורט מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה.
כאשר אדם החולה במחלה חשוכת מרפא מתקרב לקראת מותו ומבקש להישאר בביתו, וברור כי אשפוז לא ייטיב את מצבו (או שאין הוא יכול להביע את רצונו אך למשפחה ברור שאין תוחלת לטיפול) – הדבר הנכון הוא להניח לו להיפרד מן העולם בביתו, מוקף בבני משפחתו האהובים, ולא לייסר אותו בטלטול מיותר לבית חולים.
בין מה שאסור עלינו לעשות כדי לקרב את המוות ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו, נמתח קו שאינו ברור דיו. סוגיית ההנשמה היא סוגיה סבוכה התלויה מאוד במחלתו של החולה ובאופק הרפואי של ההנשמה. אין בידינו תשובה אחת הנכונה לכלל המצבים, והדבר נובע הן מהעובדה הרפואית שהצלחת ההנשמה תלויה מאוד במצבו הרפואי של החולה קודם ההידרדרות (אם מצבו קשה, סיכויי הצלחת ההנשמה והגמילה ממנה קלושים מאוד); הן מהעובדה שמשלב מסוים, כשהרופאים סבורים כי אפסה כל תקווה, ההלכה אוסרת להפריע לאדם להיפרד מן העולם בשלווה ובשקט.
על כן, כאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, יש צורך לקבוע את מצבו של החולה, את סיכויי ההנשמה והגמילה ממנה, ואת האופק של הריפוי. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל באופן אישי לכל חולה בהתייעצות עם הצוות הרפואי, בני המשפחה ופוסק הלכה.
עיצוב ופיתוח:
דווקא בעת הזו,
יש לכם שאלה? רוצים להתייעץ?
נשמח לעזור לכם- חייגו עכשיו