הצלחתה הגדולה של הרפואה מביאה בכנפיה גם דילמות מתחדשות בהיקפים עצומים. הארכת תוחלת החיים מגדילה בהרבה את המצבים בהם הגוף בוגד והתודעה קיימת, ומנגד – מצבים שבהם הגוף מתפקד אולם התודעה דמנטית, וכמובן אין סוף מצבי ביניים. ניתן להניח כי כמעט ואין משפחה בישראל שלא מתמודדת עם שאלה זו במהלך חייה, והיא אך תלך ותגבר. איני זוכר יום אחד בשנה בו לא התמודדתי עם פניות בנושאים אלה, כגון חיבור להנשמה, טיפול פליאטיביים, פעולות הראיות להמשך החיים ללא אופק רפואי, ועוד ועוד.
כמו בנושאים אחרים באתיקה ההלכתית הרפואית, ישנה חשיבות עצומה הן לקווים המנחים הכלליים, והן לעיסוק מפורט ומדויק בכל מקרה ומקרה, מה שאנו מכנים באתיקה כמטאפורה ׳סביב מיטת החולה׳. אחת הסכנות הגדולות האורבות להלכה היא תדמיות לא-מדויקות של עמדתה, ובעיקר כאשר מדובר בקשת מסוימת של דעות של פוסקי ההלכה, כשרק אחת מהן נתפשת כעמדה ההלכתית. אנו מכירים את התופעה הזו היטב בתחום השתלת אברים, ורבים מגדולי רבנינו הי״ו התגייסו כדי להציל נפשות בישראל, לפסוק הלכה כראוי, ולשנות את התדמית השגויה ביחס ההלכה לתרומת אברים.
גם בנושא המשך הטיפול ישנו קיבעון הלכתי מוטעה, המביא להרבה מאוד כאב. כבר בעל ה׳קהילות יעקב׳, הרב קייניבסקי זצ״ל, כתב: “בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול, דביו”ד סי’ שלט מבואר, דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות, ואם כן להיות בשב ואל תעשה לכאורה (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה…״ (קריינא דאיגרתא קצ), ומאז גדולי ישראל רבים כתבו כך. מאידך גיסא, לא זו בלבד שאין לעשות פעולה אקטיבית לקיצור החיים, גם היתר הפסקת טיפול אינו מותר באופן אוטומטי, אלא מחייב שיקול דעת גדול.
מתיחת הקו בין החובה להציל את הנפש באופן מתמיד, ואין אנו יודעים משמעותה של כל נשימה בעולמו של האדם, ובין האיסור למנוע בעד האדם להיפטר לבית עולמו בנחת המופיעה בהלכה שלעיל, היא קשה מאוד, אולם היא נצרכת, וכאמור – היא מחייבת שיקול דעת מקיף ומורכב.
במוקד עומדת טובת החולה. לא טובת המשפחה. פעמים רבות המשפחה היא זו שרוצה לחוש שהיא ״עשתה את הכל״, ואינה מוותרת לחולה, אך למעשה מייסרת אותו לחינם, ולעתים מדובר במה שדומה יותר לתקיפה מאשר לטיפול. רשות ניתנה לרופאים לרפאות, אך במצבים אלה כלל אין מדובר באופק רפואי. מאידך גיסא, יש המקצרים ימיו של אדם ב״גרמא״ (מינונים מוגזמים של תרופות וכדו׳), וזו פעולה אסורה, שלעתים אף עלולה להיות מוגדרת רציחה. גם כאן, לא המשפחה היא העומדת במוקד הדיון האתי-הלכתי, אלא המטופל.
ההנחיות החדשות של הסתדרות הרופאים צריכות אפוא להיבחן בשתי רמות. ברמה העקרונית, עצם העובדה שיש הנחיות לבדוק האם הגיע העת לשחרר, להפסיק טיפולים חסרי תוחלת, לאפשר לאדם שלא להתייסר וכדו׳ – היא נכונה גם מבחינה הלכתית. ברם, אסור שאלה תהיינה הנחיות קשיחות ההופכות להיות אוטומטיות, ומתעלמות מכל מקרה בנפרד, מרצון החולה, מקדושת החיים, מהכאבים והייסורים. כל אלו הם בוודאי גם שיקולים אנושיים, אך בראש ובראשונה שיקולים הלכתיים מהמדרגה הראשונה. משפחה הניצבת בפני מצבים אלה יכולה למצוא אוזן קשבת, לב מבין ומוח למדני אצל פוסקי ההלכה העוסקים בתחום, וביחד עימם למצוא את ההדרכה הנכונה בכל מצב בנפרד.
הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, וחבר וועדות אתיות שונות בבתי חולים, העוסקות בחולה הנוטה למות.
