זו סוגיה מורכבת ומסובכת.
האתיקה הרפואית קובעת כי העיקרון הראשון הוא לא לגרום נזק. תרומת כליה היא פרוצדורה רפואית שאינה נותנת כל תועלת רפואית לתורם. לא זו בלבד אלא שיש בה נזק – אמנם מועט – בתהליך עצמו, שכן מדובר בהרדמה, בפעולה פולשנית עם סכנת זיהום, אך גם נזק לטווח ארוך בעצם העובדה שאדם נותר עם כליה אחת בלבד, שעשויה לא להספיק לו בהמשך חייו, ואפשר שהוא עצמו יזדקק להשתלה. אם אכן זה היה שיקול הדעת היחיד – היה מקום לאסור עידוד לתרומת כליה, ולמעשה (מבחינה לוגית) את התרומה עצמה.
ברם, הסתכלות כזו היא הסתכלות צרה מאוד, שכן בד בבד עם האתיקה הרפואית – ישנה מצווה מן התורה, שהיא גם עיקרון אתי – "לא תעמוד על דם רעך". מצווה זו מחייבת את האדם להסתכן הסתכנות מסוימת כדי להציל את חברו: "ומנין אם ראית טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך" (ספרא קדושים). לאורך הדורות נכתבו תשובות רבות לגבי מידת הסכנה שאדם חייב להסתכן כדי להציל את חברו. הסוגיה נקראת הכנסת עצמו לספק פיקוח נפש כדי למנוע וודאי פיקוח נפש אצל חבירו. העמדה המקובלת של הפוסקים (התשובה הידועה ביותר היא תשובת הרדב"ז ג, תרכז), שבה הוא פוסק שחובה מוחלטת כזו אינה קיימת, והיא אף מנוגדת ל"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", אולם זו "מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה". ברם, הוא מסייג את דבריו "ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".
משמעות התשובה שלו היא שלמעשה יש לשקלל בכל שאלה מעין זו את רמת המצוקה והסיכון שהאדם השני נמצא בה, ומולה את רמת הסיכון הנדרשת כדי להציל אותו. כאשר מדובר בסיכון גדול מצד המציל – יהיה זה לא נכון להסתכן, אולם כאשר מדובר בסיכון קלוש – זו מידת חסידות לעשות זאת. כאמור, נכתבו על שאלה זו תשובות רבות, וגם ברדב"ז עצמו הדברים לא חדים, אולם נראה כי רוב מוחלט של הפוסקים יסכימו עם עיקרון הזה. בשל העובדה שתרומת כליה היא בעלת סיכון נמוך מאוד – כתבו רוב מוחלט של הפוסקים שהיא מותרת, ובד בבד העמדה המקובלת היא שאין לחייב אדם לתרום כליה מחיים, והנמנע מכך לא עובר על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך".
האם עמדה זו פותחת את הפתח גם לעודד אחרים לתרום כליה? נראה שבשל העובדה שמדובר במידת חסידות ראויה וטובה – הדבר מותר וראוי. אולם, צריך להיזהר, שכן עידוד זה עלול לגרום לאנשים לנסות ולתרום כליה גם כאשר הסכנה האישית שלהם גדולה יותר, או גם כאשר הם מרגישים שלוחצים עליהם לעשות זאת והם אינם רוצים באמת. זה חלק מאיסור התורה "ולפני עוור לא תתן מכשול" כאשר אחת הדוגמאות הנמצאות במדרש ההלכה היא "היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו". על כן, העידוד צריך להיות כללי, ומתמקד בשבח תורמי הכליה, אולם הפעלת עידוד ישיר – אסורה.
לקריאה נוספת:
- נייר עמדה: תרומת איברים
- "עמו אנוכי בצרה": ליווי חולים לאור מקורות היהדות
- תרומת איברים: אצילות שמתגברת על הכאב