מקור שני לתפיסה הנזכרת הוא המקור ההלכתי העיקרי הדן בסוגיות אלה. דרך כלל, דברי אגדה אינם משמשים מקור יסוד לפסיקת הלכה;ורק כאשר אין בנמצא מקורות הלכתיים מובהקים, אנו מוצאים שימוש נרחב במקורות מסוגים שונים – מקראיים, אגדתיים וכדומה. במקרים רבים, כפי שנראה להלן, תורגמו המקורות האגדתיים למקורות הלכתיים על ידי ההלכה עצמה, אולם, כאמור הלכה נפסקת בראש ובראשונה על ידי מקורות הלכתיים מובהקים.

ואכן, המקור המרכזי בסוגיה זו, המובא גם בדברי בעל 'קהילות יעקב', הוא דברי הרמ"א, גדול פוסקי אשכנז במאה ה־16, בהגהותיו ל'שולחן ערוך':

וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להיפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכוח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות ב"ה [=בית הכנסת] תחת ראשו, כדי שייפרד.

אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע.¹

קודם לניתוחם של דברי הרמ"א, חובה לשים לב כי מדובר ברפואה שהייתה מקובלת בימיו וכי כדי להשתמש בעקרונות העולים ממנה נדרשת הפשטה מסוימת שלה. כדי להציב את פסיקתו של הרמ"א כמורת הדרך בימינו מן ההכרח להבחין בין הטכנולוגיה הרפואית שעליה הוא מדבר – שכמובן אינה רלבנטית כלל ועיקר ברפואה המודרנית –ובין העקרונות ההלכתיים והאתיים המופיעים בדבריו, שהם יסודות ההלכה. גם כאשר תתפתחנה בעתיד טכנולוגיות רפואיות חדשות, יהא עלינו להפשיט את האתיקה הרפואית ביחס למקובל היום בטיפול הרפואי ולהשתמש בעקרונות המהותיים כלפי החידושים המדעיים. נקודה נוספת שיש לשים לב אליה היא הביטוי הלשוני היפה שבו משתמש הרמ"א כדי לתאר את המוות: "כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להיפרד". המוות כפרידה.

בדבריו מותח הרמ"א קו בין האסור ובין המותר. בראש דבריו הוא קובע כי "אסור לגרום למת שימות במהרה". זוהי קביעה חד־משמעית: חל איסור מוחלט לבצע פעולה אקטיבית לקיצור חייו של אדם. חשוב להדגיש כי גם עיקרון זה טעון דיון, כמו כמעט בכל תחום הלכתי, שכן עשויות להיות נסיבות מסוימות (כפי שראינו לעיל) שבהן יידחה עיקרון זה מפני עקרונות אחרים (כגון פחד מפני אי־עמידה בניסיון המרת דת)², אולם נקודת המוצא ברורה: הדבר אסור.

הרמ"א אינו מסתפק בקביעת העיקרון (הראשון מבין שניים) אלא מבהיר את דבריו בשלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא השמטת הכר והכסת. מהניסוח שבדבריו לא ברור עד תום מהי הפרקטיקה הרפואית המדוברת, ומשום כך גם לא ברור לגמרי מדוע הדבר אסור. ואכן, פרשני ה'שולחן ערוך' נחלקו בסוגיה זו. מדברי הט"ז נראה כי המוטיבציה להשמטת הכר היא כפולה: גם כדי להסיר מונע מוות (הנוצות), וגם כחלק מההיערכות למה שצפוי שיתרחש לאחר מותו של האדם. ההלכה רואה חשיבות גדולה בכך שגופתו של נפטר תונח על דבר קר, כדי לשמור על כבודה, וההנחה היא שהכר הוא דבר חם ועל כן רוצים לשומטו. אולם הדבר נאסר משום שזוהי פעולה בידיים של תזוזה, שהיא עצמה ממיתה.

הדוגמה השנייה המובאת בדבריה רמ"א היא איסור מוחלט להזיז אדם גוסס ממקומו, בשל ההנחה כי התזוזה עצמה עלולה לקרב את מותו באופן אקטיבי. איסור ההזזה מופיע במקורות הקדומים בניסוח מפעים:

הנוגע בו ומזיזו הרי זה שופך דמים, שהיה רבי מאיר אומר: משל לנר שהוא מטפטף, כיון שנגע בו אדם מכבהו. כך כל המעמץ את עיני הגוסס מעלין עליו כאילו הוא נוטל נשמתו.³

איסור זה גם משפיע על הפסיקה ההלכתית ביחס לבדיקות שונות לקביעת חייו או מותו של אדם, שכן הוא אוסר להזיז את הגוסס ממקומו ואפילו לגעת בו.

הדוגמה השלישית היא רפואה סגולית. כפי הנראה, באותם ימים רווחה הסברה כי מפתחות בית הכנסת מסייעים לאדם 'להיפרד' מן העולם, אולם הרמ"א קובע שהדבר אסור כיוון שמדובר בפעולה אקטיבית. דוגמה זו אינה ברורה עד תומה בשל הקושי להבין כיצד היא נוצרה: לכאורה ניתן להבין כי אנשים הניחו מפתחות בית כנסת והסגולה אכןעזרה לכך, אולם מוזר מאוד לטעון כי ישנה סגולה המסייעת לעבור עבירה. גם התירוץ המבקש לתלות את פיתוח הסגולה הזו על גוססים לא יהודים נראה דחוק מאוד, כיוון שאין זה מסתבר שלמפתחות בין כנסת תהא השפעה, אפילו סגולית, על מי שאינו יהודי. על כל פנים, גם מי שאינו מאמין כלל בסגולות יכול ללמוד מדברי הרמ"א כי אסור לעשות פעולות אקטיביות לקירוב מיתתו של אדם.

שלוש הדוגמאות מדורגות, והבחין בכך בעל 'ערוך השולחן':

[…] ולא מיבעיא לשמוט הכר מתחתיו שבזה ראשו מזיז הרבה מגבוה לנמוך, אלא אפילו להזיזו מעט אסור, ואפילו לא יעשו מעשה בגופו כלל אלא להניח תחת ראשו בלי הזזה כלל את מפתחות בהכ"נ, ג"כ אסור, דסוף סוף עושה מעשה שימות מהרה אף אם אין המעשה בגופו של הגוסס.⁴

אדגיש שוב את החידוש שבדוגמה של מפתחות בית הכנסת, שכן דוגמה זו מלמדת במפורש שגם כשמדובר בפעולות אקטיביות שאינן נעשות בגופו של הגוסס – הדבר אסור.

לאחר שקבע הרמ"א מה אסור לעשות, הוא פונה להגדיר את תחומי ההיתר. גם כאן הוא מנסח את דבריו בהגדרות נורמטיביות המלוות בדוגמאות. הגדרת הדבר המותר, ואולי אפילו החובה, היא חדה: "הסרת המונע". אם יש דבר שמעכב את החולה מלמות, ולא נעשית פעולה אקטיבית לקירוב מותו – מותר להסירו. שתי דוגמאות מובאות בדברי הרמ"א. הראשונה היא קול חטיבת העצים, המקפיץ מחדש את הגוסס ומונע את מותו, ועל כן יש להפסיקו או למצער מותר להפסיקו. הדוגמה השנייה – המורכבת יותר – היא הסרת גרגיר המלח מפיו של החולה כדי לאפשר לו להיפרד. הדוגמאות המובאות בדברי הרמ"א מדגימות היטב את הקושי שיש בסעיף זה אשר מקרין גם על הפסיקה המעשית בימינו בסוגיות אלו. לא ברור עד תום מהו ההבדל בין השמטת הכר המזיזה את המת ובין הסרת גרגיר מלח שנתפסת כפעולה פסיבית –אף שגם היא לכאורה מזיזה את פיו. כבר הט"ז על אתר העיר על הקושי להבחין במדויק בין המצבים וכתב: "אלא דקשה לי למה התיר הסרת מלח מעל לשונו, והלא גם שם מזיז פיו על ידו והוה כמעמץ עיניו", ובשל כך החמיר וקבע כי גם פעולה רפואית הדומה להסרת המלח אסורה: "ועל כן נראה לע"ד שאין לנהוג היתר בהסרת מלח". לעומתו טען הש"ך שניתן להבחין בהבחנה ברורה בין המצבים ולא קיבל את הטיעון שאף הסרת המלח מלשונו של הגוסס מחייבת הזזתו. במילים אחרות: לפי הש"ך, שני המקרים הם אומנם הסרת מונע, אולם הראשון – הזזת הכר – נאסר כיוון שתוך כדי הסרת מונע המוות, נעשית גם פעולה אקטיבית של הזזת ראש הגוסס, ואילו הסרת גרגיר המלח מותרת משום שאין מדובר בהזזת הגוסס, אלא בהזזת גרגיר המלח בלבד. מדבריו ב'נקודות הכסף' עולה שהמחלוקת בינו ובין הט"ז אינה מחלוקת עובדתית – האם הסרת גרגיר מלח מחייבת את הזזת הגוסס –אלא מחלוקת הגדרתית. שניהם מסכימים שמדובר בתזוזה מועטה ביותר, ומול טענת הט"ז שכיוון שמדובר בתזוזה – הדבר אסור, טוען הש"ך "דנענוע קל כזה לאו כלום הוא", ועל כן הוא דבק בהיתר הרמ"א לעשות כך.

הבחנות אלו הן רבות משמעות גם לתקופתנו, ובעיקר בשאלות הנוגעות להמשכת הנשמה, לניתוק ממכשירים, להורדת אחוז חמצן וכדומה. כאמור, פוסק ההלכה נדרש להפשיט את הדוגמאות ממדע הרפואה של המאה ה־16, ללמוד את העקרונות, ולהעתיק אותם לרפואה המודרנית.

הבה נבחן את המקרה השכיח ביותר: אדם המחובר למכונת הנשמה, כאשר הפסקת פעולתה של המכונה תביא למותו: האם לראות בכך פעולה אקטיבית של הריגתו או שמא אין זו אלא הסרת מונע? העמדה ההלכתית המקובלת היא שיש לראות בכך פעולה אקטיבית. אף שהיו מי שפסקו שהדבר הוא הסרת מונע ועל כן מותר, עמדתם לא התקבלה ורוב מוחלט של פוסקי ההלכה סבור שהדבר אסור לחלוטין. ברם, בכך לא הסתיים הדיון, שכן, גם לאור עמדת הרוב המוחלט של הפוסקים הסבורים שהדבר אסור לחלוטין – עדיין עולות שאלות לגבי מצבי ביניים, כגון הורדת אחוז החמצן לרמתו בחדר, שתביא למותו של החולה, אם כי לא באופן מיידי: האם כאן מדובר על פעולה אקטיבית או שזוהי ממש הסרת מונע? מעבר לכך, כל מונשם זקוק גם לטיפול תומך, כגון למתן תרופות מסוימות דרך האינפוזיה: האם הפסקת הטיפול התומך בהנשמה היא פעולה אקטיבית או שאינה אלא הסרת מונע?

אציין כאן לדוגמה את עמדת הרב שלמה זלמן אויערבך (שהובאה על ידי הרב פרופ' אברהם שטינברג)שלפיה בתנאים מסוימים (התנאים המדויקים מופיעים בהמשכושל חיבור זה), "מותר להוריד את קצב ההנשמה של מכונת ההנשמה עד למידה שהחולה עדיין נושם בכוחות עצמו; מותר להוריד את ריכוז החמצן המוזרם לחולה על ידי המכונה עד ל־20%, שהוא הריכוז של החמצן באוויר הרגיל שכולנו נושמים במצב רגיל".⁵זוהי דוגמהאחת בלבד המראה את החשיבות הגדולה של הדיון בדברי הרמ"א, אך גם את הקושי בהעתקת העקרונות המובאים בו לרפואה הנוהגת בימינו. פסקי ההלכה המובאים בהמשך החיבור מבוססים על הדיון הזה.

לפרק הבא

לפרק הקודם

הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"? – לעמוד הראשי ולתוכן  העניינים

לקריאה נוספת:

• הפסקת טיפול מאריך חיים
• נייר עמדה: טיפול בחולה בלא אופק רפואי
• האם קיימת חובה הלכתית להילחם עם חייו של חולה? ומה בדבר הפסקת חיי אדם באופן יזום?

1. שולחן ערוך, יורה דעה, שלט, א.
2. דוגמה לדבר הם דברי בעלי התוספות (עבודה זרה יח ע"א ד"ה ואל יחבול בעצמו): "אומר רבינו תם דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין (נז ע"ב) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים". לעיל הזכרנו את הדינמיקה ההלכתית שבה ההלכה עצמה ממירה מקורות אגדתיים לכללי הלכה, וזה אכן מה שמתחולל כאן בדברי בעלי התוספות: הסיפור על הילדים שנשבו לקלון, כמו גם סיפורי התנ"ך על דניאל וחבריו ודרשות חז"ל האגדתיות עליהן (ראו תוספות, גיטין נז ע"ב, ד"ה קפצו) הופכים לגופי הלכה ולפסיקה ממשית בדברי בעלי התוספות.
3. מסכתשמחותא, ד.
4. ערוך השולחן, יורה דעה, שלט, ד.
5. הרב אברהם שטינברג, "כללים הלכתיים להתנהגות רופא ביחידה לטיפול נמרץ – עפ"י דעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש הלוי ואזנר", אסיא,סג–סד (תשנ"ט), עמ' 18. בעקבות התייעצות עם רופאים, נראה כי כוונתם היא לקצב המינימלי הדרוש לאדם שהוא בריא בדרך כלל.