"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – שני נדבכים משמעותיים ישנם במצווה זו. ראשון בהם הוא עצם כיבוד השיבה, גם אם אין מדובר במי שקנה חוכמה. כך הדגיש גם הרמב"ם: "…ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים, ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר 'מפני שיבה תקום' – כל שיבה במשמע" (הלכות תלמוד תורה ו, ט).
בעולם שבו אנו מפנים את תשומת הלב בעיקר לצעירים, רואים חשיבות עליונה בחדשנות המתמדת, פועלים בתזזיות וכדו' – מבשרת התורה שיש מקום גדול מאוד לצד השני של מטבע החיים. יש בזקנה ובשיבה ידע וניסיון חיים, מבט מקיף ורחב וזיכרון מתמיד של מה שחשוב יותר ומה שחשוב פחות.
לא פחות מכך, הם גם אלה שזקוקים לכך. הקימה אומנם היא קימה של כבוד, אולם היא מבשרת גם רוחב גדול יותר מכך. הזקנה והשיבה גם מנמיכות את יכולת האדם לפעול למען עצמו, ואת העובדה שהוא זקוק יותר לסיוע של אחרים. היבט מיוחד שמתרחש בשנים האחרונות הוא החדירה הדיגיטלית ההולכת וגוברת לחיינו, והעובדה שחלק מהמבוגרים אינם מצליחים להיכנס למרוץ הזה. הנוחות הגדולה של האפליקציות, הבנקים הדיגיטליים, הצ'אטים המופעלים על ידי בינה מלאכותית ועוד, המהווים מנגנון עצום לחיסכון בזמן ובתורים למי ששוחה בשפה וביכולות – הופכים לרועץ למי שלא מצליח להשתתף במרוץ, והוא מוצא עצמו חסר אונים. הכבוד מחד גיסא, והסיוע מאידך גיסא, הן מצוות התורה המופיעות בפרשתנו.
הנדבך השני והמשמעותי הוא המסגרת הכוללת. מצווה זו מופיעה, כרבות אחרות הדומות לה, תחת הכותרת "קדושים תהיו". זוהי תנועה מהפכנית. בדרך כלל, אנו מכירים את המופעים השונים של הקדושה בהקשר של בין אדם למקום: קדושת ארץ ישראל, קדושת הר הבית, קדושת המועדים, קדושת יום השבת, קדושת הכהן והלוי, קדושת ספר תורה.
ואכן, המינוח "קדושה" נראה כמתאים להם מאוד, שכן במהותה הקדושה היא נסיגה לאחור ופינוי חלל בעולמנו, שאליו נכנסת המודעות שלנו לא-לוהים. קדושת מקום מתאפיינת ב"אל תקרב הלום" ובכללים מוגדרים של התנהגות במקומה של שכינה; קדושת זמן מתאפיינת באיסור מלאכה ובמקרא קודש; קדושת האדם מתאפיינת במינוי אנשים מיוחדים בלבד לתפקידים מיוחדים שבין אדם למקום, וכן על זה הדרך.
ואילו התורה מבשרת לנו כי גם עיצוב החיים שבין אדם לחברו – בהגינות, ביושר, בהימנעות מלתת מכשול בפני עיוור, ובהקשר שבו אנו עוסקים: בקימה מפני שיבה ובהידור פני זקן – הוא חלק בלתי נפרד מחיי הקודש שעליהם אנו מצווים. הקודש מופיע במציאות לא רק בציר האנכי שבין אדם להשראת שכינה, כי אם גם בציר האופקי, וביחסים שבין אדם לחברו. זה נכון אפוא גם בכיוון ההפוך: במקום שבו מופרות מצוות אלו ומחוללים היסודות המוסריים והאנושיים שבין בני אדם – מתחללת הקדושה, והבשורה שאנו נקראים לבשר בעולם מודחת ממקומה.
במבט רחב הרבה יותר – חלק בלתי נפרד מזהותה היהודית של מדינת ישראל, וחשוב להדגיש זאת דווקא בשבוע שבו אנו עומדים לציין את ההודאה והשמחה על הקמתה של המדינה, הוא עיצוב פני החברה לאור מצוות "קדושים תהיו" הנמצאות בפרשתנו. הן מלמדות על אי-הפרדה בין חתירה לעיצוב שבת ("ואת שבתותיי תשמורו") באופן ציבורי, ובין חברה שיש בה יחס ראוי לזקן ובעל השיבה; בין דיני זבח השלמים ובין איסורי לשון הרע.
ביום חגה של מדינת ישראל, גם בשנה המדממת והמיוסרת הזו, אנו צריכים לחדש את החתירה המתמדת לקדושה במובנה הרחב, וליצירת מרחב ראוי שבו אנשים זקנים הראויים לכבוד וזקוקים לעזרה ימצאו את הנדרש להם.
(דברים אלה נכתבים לזכרו של איש יקר – ח"כ אורי אורבך ז"ל – שפעל רבות בתחום זה, הפך את המשרד הזניח לאזרחים ותיקים למקור השראה של ממש, והתווה דרך כיצד אנו צריכים לנהוג)
