צהר לאתיקה לוגו מלא

דמנציה מתפתחת – איך מדברים על זה?

הרב יובל שרלו

כאשר מתגלים סימנים ראשונים של דמנציה אצל ההורים, הדבר הנכון הוא לשים את הדברים על השולחן ולדבר עליהם. התחמקות משיח פתוח רק תחמיר את המצב

סימנים ראשונים של דמנציה מטלטלים את המשפחה. מומחים בתחום איתרו את הסימנים הראשונים: ליקויי זיכרון הולכים ומחמירים, קשיים בשפה, מכשולים בתהליכי מילוי מטלות מוכרות, חוסר התמצאות במרחב ובזמן, שינויים תכופים במצב הרוח או בהתנהגות ועוד ועוד. כל אלה מחייבים התייחסות למציאות החדשה, התייעצות עם גורמים מקצועיים וכדו', אך בד בבד הם מפגישים את המשפחה עם הקושי לדבר עם ההורים או עם מי שמתגלים אצלו סימנים אלה על העתיד.

מדוע השיח על המציאות הזו חיוני? בראש ובראשונה, בשל הזכות, ואולי אף החובה, של אדם לדעת את מצבו ואת אשר עובר עליו. אך יש לכך גם משמעויות פרקטיות מעבר לעמדה העקרונית, כגון: לאפשר לאדם עם הדמנציה המתפתחת לקבוע מראש כיצד הוא מבקש שיטפלו בו; לעתים האדם המגלה סימני דמנציה עלול לפגוע בעצמו או באחרים, כמו המשך נהיגה וכדו'; כל עוד האדם נמצא בשלבים הראשונים – יש עוד הרבה חלומות שהוא מסוגל להגשים, וחבל להחמיצם, וכדו'. מנגד קשה מאוד למשפחה לנהל את השיח הזה, בין בשל חוסר הנעימות וההירתעות לעסוק בכך, בעיקר לאור התחושה העמוקה שזו מעין הכרזה על תחילת הסוף, ובין בשל העובדה שפעמים רבות ההורים מסרבים בכל תוקף להכיר במצב החדש והשיחה הופכת למריבה גדולה.

מה אפוא נכון לעשות? בראש ובראשונה, עוד לפני השיחה, להטמיע את עובדות היסוד. מדובר אמנם במחלה כרונית, אולם היא עשויה ללוות את המשפחה במשך שנים רבות. במשך השנים יהיו אתגרים לא מעטים, אך גם נקודות אור, חמלה וחסד, והתקשרות מיוחדת שאפשר שלא הייתה קיימת קודם לכן. ככל שנערכים לקראתה בצורה מסודרת יותר – כך השנים הבאות תהיה מבורכות יותר. ובעיקר – שיח פתוח ככל האפשר עם ההורים אינו פגיעה בכיבוד אב ואם. להפך, זהו הדבר הנכון לעשותו, ולאור דברי חז"ל כי יש מעביד אביו ברחיים ומביאו לחיי העולם הבא אנו למדים כי לעתים דווקא מגע אמיתי עם המציאות מכבד הרבה יותר מאשר הסתרה והתחמקות.

כבר מהדרך שבה דיבר הקב"ה עם אדם הראשון – וכדברי רש"י "איכה – יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב" – אנו למדים כי צריך להיכנס בדברים אט אט. להקשיב לקשיים שהם מתארים, לא לתת עצות אלא לשאול בסימני שאלה, לתת רווח בין נושא לנושא (גם את זה אנו למדים מדרכו של הקב"ה), להציע אפשרויות ואולי זה כך, וכדאי לבדוק, ולהיערך וכדו'. שיחה לא תוקפנית כי אם מדובבת, לא מודיעה כי אם מתייעצת.
נקודת המוצא היא שכל עוד ההורים מסוגים לקבל החלטות על עצמם, ואין בהם פגיעה בהם או באחרים, אף שאפשר שהדברים קשים ומסובכים – זהו כבודם וכיבודם, וצריך ללכת עמהם ככל שניתן. אם אפשר – הטוב ביותר הוא להחליט מראש על מסלול, כאשר ברור לכל הצדדים כי אם יופיעו תסמונות נוספות המחייבות שינוי – כבר החלטנו מראש כיצד לפעול. זו דרך טובה בהרבה מאשר ההמתנה לאילוץ שממנו לא ניתן להמשיך עוד.

עיקר העיקרים הוא להיטיב עמם. לא מחנכים הורים. בשלב הזה גם לא עוסקים בניסיונות דרמטיים לרפא מחלות. בוודאי שאין שום כוונה לשלוט על חייהם. הרצון הכן והאמיתי הוא לעשות ככל שניתן כדי שחייהם יהיו בנעימים, ומכוח זה לפעול בשיח הפותח הזה.

לקריאה נוספת:

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן