צהר לאתיקה לוגו מלא

הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?

הרב יובל שרלו

פרק ד – הארכת חיים – בכל מחיר?

דוגמה לבחינה מחודשת של עמדות אלה היא מכתב שכתב לפני עשרות שנים הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (1899 – 1985), מחבר הספר 'קהלות יעקב' וממנהיגי היהדות החרדית הליטאית בדור האחרון. הרב קנייבסקי מספר על קיומה של תדמית בעניין זה ועל הצורך לבחון אותה מחדש:

בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות – אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא.

אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול, דביו"ד[=שולחן ערוך, חלק יורה דעה, ראו להלן] סי' שלט מבואר דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות, ואם כן להיות בשב ואל תעשה לכאורה (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה […]אבל לכאורה כל שאינו אלא לחיי שעה ואין בו הצלה ממש, דמי לנידון הגוסס, שהרי הגוסס הוא כחי לכל דבריו, וכל זה צריך עיון גדול.1

הבה נדייק בדבריו ונפתח במסגרת הדיון. בראשית דבריו מתאר הרב קנייבסקי כיצד בצעירותו נתקל אף הוא בתדמית הרווחת אשר גורסתכי ההלכה מחייבת להאריך את חיי החולה גם אם אין מדובר בריפוי מלא (או אפילו ברימיסיה, הפוגה או נסיגה של המחלה) אלא רק ב'חיי שעה', כלומר בהארכת החיים בשניות אחדות או דקות אחדות. עמדה זו התפשטה בבתי המדרש ובעולם הפסיקה; והרב קנייבסקי נחשף אליה בתחילת לימודו וסבר כי אכן זוהי עמדת ההלכה.

אולם עתה, בבשלותו הפסיקתית, הוא מזהה שהדבר "צריך עיון גדול". השימוש במונח "צריך עיון" – כמקובל בשפה הלמדנית־ישיבתית – הוא הדרך להביע את קיומה של קושיה גדולה על עמדה קדומה מסוימת כאשר הלומד חושש לבטלהּ. כאשר משתמשים בביטוי "צריך עיון גדול" מבטאים עמדה בטוחה בדרכה, שלמעשה אכן חולקת על העמדה הנידונת ואף מבטלת אותה.

הרב קנייבסקי מציין כי בשעה שלמד לעומק את המקורות עצמם "לא מצאתי איסור" בנידון זה, כלומר אין בסיס לטיעון שזוהי עמדת ההלכה. ברם, הוא אף מרחיק לכת ומורה כי "יש ללמוד למנוע מזה". בעיניו אפוא לא זו בלבד שהטיעון כאילו חובה להילחם על כל שניית חיים "צריך עיון גדול", אלא שאפשר כי במצבים מסוימים אסור להאריך את חיי החולה! בדברים הללו פתח הרב קנייבסקי מחדש דיון רגיש זה, ואף הוא עצמו כתב בסוף "וכל זה צריך עיון גדול".

חשוב להדגיש כי בעל 'קהלות יעקב' לא היה היחיד שנקט עמדה הלכתית זו. להפך – פוסקי הלכה רבים קבעו עמדה דומה ודבריהם יובאו בהמשכו של חיבור זה כמקורות לפסיקות השונות המובאות בו. ברם נראה כי מבחינה תודעתית לא הצליחו פסקים אלה לשנות את התדמית ההלכתית באופן משמעותי, ורוב הציבור סבור כי זוהי העמדה ההלכתית היחידה. מסתבר שחלק מתדמית זו נובע מהתחושה האנושית והרצון להילחם על כל שניית חיים של יקירינו, ומהפחד להכריע על הפסקת המאבק על הארכת החיים ולפנות לטיפול פליאטיבי (ראו להלן).

קודם שנדון בראיות שהרב קנייבסקי מביא לדבריו, חשוב לחדד כי למעשה לפנינו שתי סוגיות. סוגיה ראשונה היא הדיון בעצם החובה להתרפא ובשאלה אם נאסר על אדם להרים ידיים במאבק למען המשך חייו משום שהוא איננו מעוניין בהם יותר. כאן אין מדובר בנטילת נפשו בכפו ובפעולות של התאבדות או מוות יזום מרצון – פעולות שהן אסורות על פי ההלכה ומדרש ההלכה הקדום כבר קבע לגביהן איסור מוחלט – אלא במצב הפוך: האדם חולה מאוד וללא התערבות רפואית מותו יבוא בהקדם, אולם טיפול רפואי יכול להציל את חייו. האם קיימת חובה הלכתית לעבור את הטיפול הזה? האם הימנעות ממנו היא התאבדות?

רוב ככל פוסקי ההלכה קבעו כי כל אדם היכול להתרפא –חייב לעשות זאת, אף שהמקור לכך אינו ברור דיו. כאמור, המקור המרכזי לרפואה הוא לשון התלמוד "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס', ע"א), והמינוח שנוקטת הגמרא הוא "רשות" להתרפא ולא "חובה". ברם, במשך הדורות, ובעיקר במאות השנים האחרונות, ברור היה לפוסקי ההלכה כי האדם חייב להירפא ואסור לו להתכחש לחובה זו. גם מי שהעדיפו את ההימנעות מללכת לרופאים (כגון הרמב"ן בדבריו ביחס לצדיקים: "[…] אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים"2) עשו זאת מנקודת מוצא של פנייה לנביא או לתפילה כדי להירפא – מעשים שנתפסים אף הם כחתירה לריפוי ולא כוויתור על החיים.

ברם, גם לחובת ההתרפאות יש גבול. אנו דנים כעת במצבים שבהם לא ניתן עוד לרפא, והשאלה היא מה נכון לעשות במצב זה. הרשות שניתנה לרופאים היא לרפא, אך כלל לא ברור שניתנה להם רשות להאריך חיים באופן מלאכותי כאשר אין אופק רפואי ולא מדובר כלל על ריפוי. ואכן, דברי בעל 'קהלות יעקב', כמו גם דבריהם של פוסקים רבים אחרים, המובאים בהערות בהמשך החיבור, בוחנים עמדה זו באופן שונה כאשר מדובר בייסורים גדולים ובתחושה עצמית שטוב מותו של האדם מחייו.

סוגיה שנייה היא אופי הפעולות המותרות בעשייה כאשר החולה נמצא במצב שבו אין עליו עוד חובה להתמודד על החיים, בין מחמת ייסוריו הגדולים (כאמור לעיל), בין מחמת היעדר אופק רפואי כלשהו ההופך את הטיפול חסר תוחלת. בעל 'קהלות יעקב' מדגיש כי גם כאן יש לבחון מה מותר לעשות ומה אסור.

לפרק הבא

לפרק הקודם

הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"? – לעמוד הראשי ולתוכן  העניינים

לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. קריינא דאיגרתא, בני־ברק, תשמ"ו–תשנ"ח, מכתב קצ. אפשר שיש פער בין דבריו שם ללא הסוגריים לבין מה שנוסף בסוגריים. ראו הרב שי וייסבורט, "הטיפול בחולה הנוטה למות", תחומין, מא (תשפ"א), עמ' 293, הערה 22.
  2. פירוש הרמב"ן על התורה, ויקרא כו, יא.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן