צהר לאתיקה לוגו מלא

הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?

הרב יובל שרלו

פרק א – התמודדות עם הזִקנה ועם החולי לאור שינויים טכנולוגיים ואתיים

תהליך הזדקנותו של האדם – המסתיים תמיד, ללא יוצא מן הכלל, במותו – מתואר בספר קהלת בדרך הנאמנת מאוד לתפיסות הרפואיות והתרבותיות בנות ימינו. מוות מזִקנה איננו אירוע נקודתי ופתאומי, ואין זה נכון להתמקד אך רק בשלב שבו מוגדר האדם כמת. המוות הוא תהליך של קריסת מערכות אשר מתחיל בדרך הטבע ב"יְמֵי הָרָעָה", שאחריהם קורסים אט אט חלקים אחרים מהחיים המלאים עד לשיבת "הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ" והרוח "אֶל הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". לכל אורך התנ"ך אנו מוצאים התייחסויות כפולות לתקופה המיוחדת הזו בחייו של האדם: מחד גיסא מדובר בתנועה שדימויָה המובהק נמצא בדברי קהלת – החְשָׁכה; ומאידך גיסא מדובר בתקופה שבה ישנה הערכה מרובה לחוכמתו של הזקן וניסיונו.

אם כן, המבט על התקופה הזו כתהליך כולל אינו חדש ואיננו מפתיע, ובספרות ההלכתית הקדומה אנו מוצאים התייחסויות למצבים שונים בתהליך זה. ההלכה מחייבת מתן כבוד זקן וקימה בפניו, כלשון הפסוק "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב), אך בעיקר מדובר במצוות כיבוד הורים. חשוב להדגיש, וכך עולה גם מהתורה שבעל־פה, כי בעוד בתודעה התרבותית הכללית נתפסת מצוות כיבוד אב ואם כעוסקת באופן שבו ילדים צעירים נדרשים להתייחס להוריהם, הרי שאליבא דאמת מצווה זו שייכת דווקא לצד השני של החיים. עצם העובדה שהתורה שבעל־פה מדגימה כיצד מכבדים את ההורים באומרה "איזהו כיבוד? […] מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" (קידושין לא ע"ב) מלמדת כי מצווה זו עוסקת באדם בוגר המטפל בהוריו המזדקנים. גם הסיפורים המופלאים המתארים את כיבוד ההורים של התנאים עוסקים בשלבי החיים הבוגרים, ומלמדים על מהותה של ההלכה ותביעותיה מהאדם כלפי הוריו המזדקנים.

לצד זאת לא ניתן להתעלם מהשינויים המשמעותיים שהתרחשו בתחום זה מאז ימי המקרא  – בין בהקשר של העובדות הרפואיות, בין בתפיסות העולם וההתמודדויות הרוחניות של תקופת החיים הזו. במישור העובדתי, מדע הרפואה השיג הישגים עצומים מאז ימי קדם, ולהצלחתה הכבירה של הרפואה נודעות השפעות מרובות בעניין שלפנינו.

ראשית, תוחלת החיים התארכה עד מאוד. אומנם בתחילת ימי המקרא אנו מוצאים תיאורים של אורך שנים מופלג, אולם בדברי ספר תהילים קובע המשורר "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהילים צ, י). במשנה מתוארות גם שנים מאוחרות יותר – "בן שבעים לשיבה; בן שמונים לגבורה; בן תשעים לשוח; בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" (אבות ה, כא) –אולם ידוע כי למעשה תוחלת החיים במאות ואלפי השנים האחרונות הייתה נמוכה הרבה יותר. הארכת תוחלת החיים משמעהּ גם שתקופת החיים שמתאר קהלת כתהליך של החשכה ארוכה יותר, וישנם מצבים מגוונים שבהם נמשכת תקופה זו שנים רבות.

על גבי זאת, התארכות החיים מעצימה שתי תופעות הכרוכות בפערים גדלים והולכים בין הגוף ובין הנפש: קריסתו של הגוף עד למותו, והיטשטשות התחום הקוגניטיבי לעיתים במנותק מן התחום הפיזי. קהלת מתייחס רק להיבט הראשון ואיננו מוצאים בדבריו כל התייחסות לעולם הקוגניטיבי. בכלל, בעולמו של התנ"ך – כנראה על רקע אופי הרפואה שרווחה באותן תקופות – הגוף והנפש מזוהים זה עם זה וגם מבחינה רפואית קורסים כאחד. בתנ"ך מצויים תיאורים רבים בנוגע למה שאירע לגיבורי התנ"ך בזקנותם ודי אם נציין בהקשר זה את קשיי הראייה של יצחק אבינו ויעקב אבינו ואת חום גופו של דוד המלך. ברם, כל אלה אינם מתארים פגיעה ביכולת התפקוד השכלית. לא זו בלבד אלא שלאורך התנ"ך אנו מוצאים את החוכמה, את העצה הטובה, את התבונה ואת ההדרכה המאירה דווקא בעולמם של הישישים והקשישים. "זקן" במקרא הוא תואר מכבד מאוד: אדם כזה הוא כתובת להתייעצות, לקבלת דברי חוכמה, ולהתברכות מניסיון החיים שלו. הדבר מעצים מאוד את חסרונו של הכיוון השני אשר הולך ותופס מקום נרחב במציאות חיינו: מצבים שבהם תפקודי הגוף טובים באופן יחסי אולם התודעה נעשית דמנטית, עד לאיבוד קשר עם המציאות (או כאשר ישנו שילוב של שני העניינים כאחד, כגון בתסמונת פרקינסון ודומיה). אלה המצבים שבהם נוסף למצב הרפואי הפיזי של האדם, אין הוא מסוגל עוד להביא לידי ביטוי את מלוא צלם א־לוהים שבו, ולעיתים אין הוא מסוגל לקבל החלטות ביחס לעצמו או להבין את מצבו כל עיקר.

לבסוף, ביד הרפואה המודרנית להאריך את התקופה הזו בדרכים שונות ומגוונות. גם כאשר האדם חולה מאוד, וגם כאשר בדרך הטבע הרגילה היה הולך לבית עולמו, מאפשרת הרפואה את הארכת חייו – לעיתים לתקופה ארוכה מאוד. פעולות רפואיות רבות – כגון השתלות, הנשמות, החייאות, דיאליזה, שימוש במכונת אקמו ועוד ועוד – היו נתפסות בעבר כ'תחיית המתים' ואילו כיום הן חלק בלתי נפרד מהטיפול המקובל. גם העולם התרופתי, הטיפולים התומכים השונים, אפשרויות התזונה ומתן הנוזלים, ותנאי החיים בכללם – כל אלה מחוללים שינוי משמעותי בשלבים המאוחרים בחייו של האדם.

מלבד השינויים הטכנולוגיים המאתגרים את העולם ההלכתי, ישנם גם שינויים תפיסתיים משמעותיים בסוגיה זו – ופוסקי ההלכה נדרשים לתת את הדעת אף עליהם. דומה שהשינוי התפיסתי הגדול ביותר שהתרחש בעשרות השנים האחרונות חל בכללי האתיקה הרפואית. אף שגם בעבר נהגו בעולם הרפואה כללים מסוימים שנבעו מסיבות אתיות, הרי שימיה של האתיקה הרפואית בכללה אינם ארוכים מאוד ולפיכך ניתן לעקוב בבהירות יחסית אחר התהליכים המתחוללים בה. הכלל היסודי של האתיקה הרפואית נותר בעינו: לא לגרום נזק (אם כי גם הוא מאותגר מעט יותר בעולם הניסויים הרפואיים); ברם היחס בין שני הכללים העיקריים האחרים מעיד על שינוי במשקלם. בעוד בעבר ערך 'קדושת החיים' (בניסוח זה או אחר) שימש מצפן מרכזי בהתוויית דרכה של האתיקה הרפואית, ולמעשה גם העניק חלק ניכר מסמכות ההכרעה לצוות הרפואי, הרי שבאחרונה צמח ועלה משקל ערך האוטונומיה של החולה. ערך זה מתפקד כיום כמנחה העיקרי של כללי האתיקה הרפואית המקובלת בעולם. שינוי זה בא לידי ביטוי בהיקפים עצומים – בחקיקה, בפרקטיקה, בתפיסות הציבוריות, ולמעשה בכל מרחב שבו מתקיימים דיונים הקשורים לאתיקה הרפואית. אין כאן המקום לנתח את הסיבות התרבותיות שהביאו לכך, ואת משקלה של כל אחת מהסיבות הללו (האם מדובר רק בתפיסה אתית, או גם בניהול סיכונים ובפחד מפני תביעות משפטיות); ודי אם נתייחס לתמונה המצטיירת והנוכחת בכל הדיונים. המעיין לדוגמה בחוק זכויות החולה בישראל ימצא את המשקל הגדול של הבחירה הזו, וכן בחוקים נוספים כגון חוק החולה הנוטה למות.

רצון החולה ותפיסתו הם חלק גם מפסקי ההלכה העוסקים באתיקה הרפואית, אף שלא היו קיימים כלל בתקופה קדומה יותר. ביסוס הקביעה ההלכתית הזו נעשה בדרכים שונות, למן השלכותיה של העמדה הגורסת שאדם הוא בעלים על גופו על החובה לבקש את הסכמתו לטיפול רפואי, ועד לעיקרון 'לב יודע מרת נפשו' – כלומר ההכרה כי פעמים רבות דווקא החולה הוא הפרשן הרפואי הטוב ביותר למצבו, או למצער שפעילות רפואית נגד רצונו עלולה להביא לנזק גדול יותר מכוח העובדה שפעלו נגד רצונו והסכמתו. גם הרשות שניתנה לחולה להכניס את עצמו למצבי ספק נפשות, כגון לעבור ניתוח קשה ומסוכן, כדי להינצל מייסורים מלמד על מקומה של ההסכמה ועל חשיבותה.1

למעשה, הדבר קשור גם לשינוי מהותי שמתחולל בכלל בתפיסת הרפואה. הצורך ב'הסכמה מדעת' איננו רק חלק מהכרה באוטונומיה של האדם; הוא נובע גם מתפיסת עולם שלפיה תהליך הריפוי עצמו השתנה. הרופא אינו בעל מקצוע שבא לתקן את הטעון תיקון בעוד החולה הוא האובייקט המטופל. ההכרה כיום היא שהחולה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי, למן שותפות באבחנה, דרך בחירת הטיפול המתאים למציאות זו מתוך שלל אפשרויות, ועד לצורך בשיתוף פעולה מלא שלו כדי שתהליך הריפוי יהיה מוצלח. בתפיסת עולם כזו, אין שתי אפשרויות, ולא קיימת התלבטות האם יש צורך בהסכמה מדעת של החולה.

לפרק הבא

הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"? – לעמוד הראשי ולתוכן  העניינים

לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. ר' יעקב עמדין, מור וקציעה, אורח חיים, סימן שכח; ר' שלמה קלוגר, ספר החיים, אורח חיים,סימן רכט.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן