שאלות רבות עולות בנוגע לקיום מצוות על ידי אדם עם דמנציה,¹כגון: האם למנוע ממנו לחלל שבת כאשר הוא איננו מודע לכך שהיום שבת? כיצד יש לנהוג במקרה הפוך כשהחולה סבור שיום חול הוא שבת ודורש מהסביבה לנהוג בהתאם? האם לסייע לו להניח תפילין ולהתפלל כאשר לא ברור אם הוא מבין מה הוא עושה? ומה בנוגע לסיוע של עובד זר? האם מותר להעבירו למוסד סיעודי שבו לא נשמרים כללי הכשרות או השבת (זוהי שאלה שאנו מקבלים פעמים רבות מחוץ לארץ)? שיקול אחר הוא שמירה על כבודו של החולה, והשאלה האם יש משמעות לכך שככל הנראה הוא איננו חש שכבודו נפגע.

א. באופן עקרוני, זקן וחולה חייבים במצוות ככל אדם אחר.

ב. אדם עם דמנציה שקיום מצוַות עשה מכביד מאוד עליו ועלול לפגוע בו, פטור מקיומה.² אולם יש לשקול את היות המצווה חלק מהשמירה על שגרת חייו וכבודו.

ג. אדם עם דמנציה, שתודעתו מעורפלת, חיובו במצוות תלוי בהבנתו. מצווה שהוא מבין – הוא חייב לקיימה כפיקח; ומצווה שהוא איננו מבין או שאינו מודע אליה – הוא פטור ממנה.³

ד. חולה תשוש, שהתפילה מכבידה עליו מאוד – פטור מתפילה כשם שהוא פטור ממצוות עשה אחרות שיש לו קושי גדול בקיומם, ואין זה נכון "ללחוץ" עליו שיתפלל או יקיים מצוות. עם זאת, אם החולה רוצה להתפלל אך איננו מסוגל להתפלל תפילה מלאה, הוא יכול לקצר בתפילתו ולדלג על חלקים ממנה. אנו מציעים סדר תפילה לחולה תשוש, הבנוי בצורה מדורגת.⁴

ה. חולה המצטער בחוליו ואין דעתו מיושבת עליו – פטור מתפילין. אם החולה רוצה להחמיר על עצמו, הוא רשאי להניח תפילין.⁵

ו. חולה שאיננו יכול לשמור על גוף נקי – פטור מתפילין. אם קשה לו לשמור על עצמו נקי והוא רוצה להניח תפילין, יניח תפילין לזמן קצר. ⁶אם החולה מחובר לצנתר (קתטר) שדרכו נוטף השתן לתוך שקית או כלי – הוא מותר בכל דבר שבקדושה: לקרוא קריאת שמע, להתפלל, לברך, ללמוד תורה, ללבוש טלית ולהניח תפילין בברכה, ובתנאי שבגדיו העליונים נקיים ואין נודף ריח רע מהכלי שבתוכו השתן. לכתחילה נכון לכסות את הצנתר וכן את כלי הקיבול של השתן. ⁷אם הוא איננו שולט בסוגרים, ובכל שעה יוצאת מגופו מעט צואה, ינקו אותו היטב לפני התפילה ואז יתפלל, ויקצר את תפילתו.⁸

ז. חולה שאיננו יכול להניח תפילין בעצמו, ואין עימו איש שיכול להניח לו תפילין, אישה יכולה לסייע לו בהנחת התפילין. במקרה הצורך, גם קטן או עובד זר יכולים להניח לו תפילין – והחולה יברך. יש לברך על התפילין לאחר הקשירה ולא כמקובל – לפניה.⁹

ח. חולָה שאיננה יכולה להדליק נרות שבת בעצמה, מישהו אחר מבני המשפחה ידליק. אף שמעיקר הדין עדיף שהמדליק יברך על הנרות, אישה שיש לה דמנציה רשאית לברך שכן הברכה היא חלק משמירה על שגרת חייה והיא מועילה לה. הוא הדין לכל חולה שהימנעות מלברך עלולה לגרום לה צער.¹⁰

ט. כאשר אין בן משפחה אחר בבית, יכולה החולה להסתייע בעובדת זרה שתדליק בעבורה – והחולה תברך לאחר ההדלקה.¹¹

י. החובה למנוע מהחולה לעבור על איסור (כגון: אכילה ביום כיפור, הדלקת אור בשבת או חילול שבת אחר, וכדומה) תלויה גם היא ברמת התודעה של החולה. כאשר הוא מודע לאיסורים אך אינו מודע לנסיבות, ותזכורת תועיל לו, יש טעם בהפרשה מאיסור. אך כאשר אין הוא מודע כלל למשמעות האיסור, אין צורך להכביד עליו.¹²אף על פי כן, כאשר הוא במקום ציבורי, ובעשיית האיסור עלולה להיות פגיעה בכבודו, נכון למנוע ממנו מלעבור על האיסור.

יא. גם כאשר אין בחולה דעת כלל, יש להימנע מלהאכילו דבר אסור. אם החולה מבקש לאכול חלב אחרי בשר, ניתן להקל ולתת לו כעבור שעה גם אם המנהג שלו אחר. כאשר לא ניתן להסביר לו שצריך לחכות, אפשר אף לתת לו חלב מיד אחרי הארוחה.¹³

יב. ישנם שיקולים הלכתיים מורכבים בתחום הכנסת אדם עם דמנציה למוסד שבו אין מקפידים על ההלכה. ¹⁴יש להתייעץ עם רב בכל מקרה לגופו, ובמצבים חריגים מסוימים הדבר מותר.

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• האם חולה שאינו דתי רשאי להחליט לסיים את חייו?
• האם אני חייבת לנסות להתרפא מסרטן?
• תרומת דגימות מוח לאחר המוות לצורך מחקר בדמנציה

1. עסקנו בכך בהרחבה בנייר העמדה 'קיום מצוות על ידי החולה', וראו גם 'סדר תפילה וברכת המזון לחולה תשוש' שהצענו, כאן הצגנו את העקרונות ומעט מהפרטים הנוגעים באופן מיוחד לחולה עם דמנציה. ראו רא"ס אברהם, 'החולה הזקן: בעיות סיעוד ממבט הלכתי', אסיא, ו (תשמ"ט), עמ' 133–140; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ג, ערך 'חולה', עמ' 429–457; הר"י זילברשטיין, 'כיבוד אב חולה אלצהיימר', הר"י שביב (עורך), דברים שאין להם שיעור, אלון־שבות תשס"ה, עמ' 146–154; הרבנית מ' טיקוצ'ינסקי, 'הזדקנות ותופעת הזקנה בהלכה', תחומין, מא (תשפ"א), עמ' 266–279.
2. ראו שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן קעב. הר"מ פיינשטיין פטר חולה מיציאה מבית החולים לצורך תקיעת שופר משום שלקיום מצוות עשה אין צורך לבזבז יותר מחומש מנכסיו, ושמירה על הבריאות חשובה יותר מכל ממונו. בקובץ שיעורים, חלק ב, סימן מו, אות א, כתב ר"א וסרמן שחולה ומשמשיו פטורים מתפילה משום שעוסק במצווה פטור מן המצווה, והחולה נחשב לעסוק במצוות "השבת גופו". הר"א וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן כז, אות א) כתב שאין חיוב על האדם להכניס את עצמו לחולי וסבל כדי לדחוק עצמו לאכול כזית מצה או מרור או לשתות ארבע כוסות, גם כשאין נשקפת לו סכנה. זוהי גם מסקנתו של ר"י אריאל בשו"ת באהלה של תורה, חלק ב, סימן צב: "חולה שאינו יכול לקיים מצות עשה, אלא בקשיים גדולים וביסורים מרובים, עפ"י ראות עיני המורה, פטור מקיום המצוה".
3. כך מגדיר רז"נ גולדברג, 'נשואי מפגרים', תחומין, ז (תשמ"ו), עמ' 239, את מעמד הפתי. יש להדגיש שאדם עם דמנציה איננו שוטה או פתי, אך נראה שזהו המודל ההלכתי הקרוב ביותר להתייחסות לחולה זה. הרבנית מ' טיקוצ'ינסקי, ('הזדקנות ותופעת הזקנה בהלכה', לעיל הערה 1) דנה בהרחבה ובעומק במעמדו ההלכתי של הזקן, ומציעה מודל חיוב במצוות שמוגדר על פי רמת ההבנה וההכרה של הזקן בהתאמה לרף הדעת הנדרש לחיוב ביחס לכל מצווה ומצווה. ההגדרה המדויקת תלויה אפוא במשתנים שונים, כפי שכתב הרמב"ם בנוגע לכשרותו של פתי לעדות: "ודבר זה לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב" (משנה תורה, הלכות עדות, פרק ט, הלכה י).
4. ראו לעיל הערה 1.
5. רמ"א, אורח חיים, לח, א; משנה ברורה, שם, ס"ק ה.
6. ראו, לעניין חולה מעיים, שולחן ערוך, אורח חיים, לח, א; מגן אברהם, שם, ס"ק א; משנה ברורה, שם, ס"ק א–ד; שו"ת ציץ אליעזר, חלק כ, סימן מה, שאלה ג.
7. לדעת הר"מ פיינשטיין, חובה לכסות את הצנתר (שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן כז); לדעת הר"א וולדנברג, זוהי מידת חסידות (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ח, סימן א); ולדעת הרש"ז אויערבך, אין חובה לכסותו (דבריו הובאו אצל רא"ס אברהם, 'החולה הזקן: בעיות סיעוד ממבט הלכתי', אסיא, ו [תשמ"ט], עמ' 135, וכן בנשמת אברהם, אורח חיים, סימן עו, ס"ק ט). ראו גם שו"ת אור לציון, חלק ב, פרק ו, סימן טו; ילקוט יוסף, סימן עו, סעיף כה.
8. שולחן ערוך, אורח חיים, עו, ד; משנה ברורה, שם, ס"ק טז. ראו גם לעיל הערה 6. השוו לדברי הפוסקים שהתירו לחולה שפתחו לו פתח בדופן הבטן כדי לאפשר יציאת הצואה משם (פיום המעי) לקרוא קריאת שמע, להתפלל, ללמוד תורה ולהניח תפילין – כל זה לאחר שניקו את הצינור, כיסו את מקום היציאה והעבירו את הריח הרע (שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן ו; דברי הרש"ז אויערבך שהובאו בנשמת אברהם, אורח חיים, סימן עו, ס"ק ט; שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימנים יא–יב; שם, חלק י, סימן ח; שו"ת שבט הלוי, חלק ג, סימן יז).
9. בעניין הנחת תפילין בעזרת אישה ראו שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים, סימן טו; שו"ת יהודה יעלה (אסאד), אורח חיים, סימן יט; כף החיים, אורח חיים, סימן כז, ס"ק ח; שו"ת יביע אומר, חלק ט, אורח חיים, סימן ז, אות ב; וראו גם דבריו בטהרת הבית (ירושלים תש"ן), כרך ב, סימן יב, ס"ק מה (במשמרת הטהרה, עמ' ריב, כתב שגם נידה יכולה להניח תפילין לבעלה); שו"ת שבט הלוי, חלק א, סימן ח; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן ז; נשמת אברהם, אורח חיים, סימן כז, ס"ק ב. בעניין הנחה בעזרת גוי ראו הר"ש בן־שלמה, 'הנחת תפילין ע"י אשה ועכו"ם', ישורון, יט (אלול תשס"ז), עמ' תקנא–תקנט, שמסקנתו בשם הרי"ש אלישיב היא שאישה ולהבדיל גוי יכולים להניח תפילין לחולה אם אין בנמצא אדם אחר – והחולה יברך כשהתפילין עליו ולא לפני הקשירה. ראו גם מה שכתבו רבני ורבניות בית הלל, 'מבט הלכתי על העסקה וזכויות של עובדים זרים', בית הלל, 18 (טבת תש"ף), עמ' 8, .
10. משנה ברורה, סימן רסג, ס"ק כא, כתב בשם דרך החיים שכאשר שליח ישראל מדליק את הנרות, השליח מברך ולא המשלח. אומנם במקום צער, ניתן לסמוך על הפוסקים הסוברים שהמשלח הוא המברך. ראו פסקי תשובות, שם, סעיף כא, המסתמך בין השאר על דברי המגן אברהם המובאים בהערה הבאה. באישה עם דמנציה, השמירה על השגרה שהייתה רגילה לה בעבר חשובה, ולכן ניתן להקל ולומר לה שתברך.
11. לדעת המשנה ברורה שנזכרה בהערה הקודמת לא ניתן להסתייע בעובד זר להדלקת נרות, אך על פי המגן אברהם (סימן רסג, ס"ק יא) ושולחן ערוך הרב (שם, ס"ק יא) ניתן לסמוך בדיעבד על מי שמקל בזה. על פי שיטת הפוסקים שהתירו בדיעבד, ניתן להקל במקום צורך, כמו חולה שיש לה צער גדול אם לא תדליק. ראו פסקי תשובות, שם, סעיף יט, ובית הלל (לעיל הערה 9).
12. ראו הרבנית מ' טיקוצ'ינסקי, 'הזדקנות ותופעת הזקנה בהלכה' (לעיל הערה 1), עמ' 274–275.
13. יש מנהגים שונים בדבר זמן ההמתנה בין בשר לחלב (שולחן ערוך, יורה דעה, פט, א) ולצורך חולה ניתן לנהוג כדעה המקילה; לכן די בהמתנה של שעה. ראו שו"ת יביע אומר, חלק א, יורה דעה, סימן ד; שם, חלק ג, יורה דעה, סימן ג; ילקוט יוסף, איסור והיתר, סימן פט, סעיפים כב–כג. כאשר אין דעת בחולה, ניתן להקל כעיקר הדין לשיטה המקילה ולתת לו לאכול מיד אחרי שהסתיימה הארוחה הבשרית.
14. ראו שו"ת חת"ם סופר, חלק א, סימן פג ושו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ב, סימן פח שדנו בשאלה אם ניתן להכניס בן או בת שוטים למוסד שלא שומרים בו כשרות. ראו גם הרבנית מ' טיקוצ'ינסקי, 'הזדקנות ותופעת הזקנה בהלכה' (לעיל הערה 1), עמ' 277; ר"א פיקסלר, '"גם בלא דעת – נפש לא טוב": פיקוח נפש ויישוב הדעת', צהר, מ (תשע"ו), עמ' 310–313.