כאשר החולה הוא חסר כושר שיפוט, מקובל שלקרובים יש מעמד בתהליך קבלת ההחלטה, ובוודאי שיש צורך ליידע את בני המשפחה במצב, לשמוע את דעתם ורצונותיהם, ובעיקר ללמוד מהם מה עשויים להיות רצונו של החולה ודעתו. מבחינה חוקית, רצונם ועמדתם של בני המשפחה כשלעצמם אינם רלבנטיים, ¹אך הפרקטיקה המקובלת היא שהרופאים משתפים את בני המשפחה בהתלבטויות, ומבררים דרכם את רצונו של החולה, כאשר הלה לא הותיר ייפוי כוח מתמשך או הנחיות רפואיות מקדימות. לצדדים נוספים של מעמד המשפחה באתיקה הכללית ראו בהערה.²

א. "לב יודע מרת נפשו" – החולה קודם לכל אדם אחר בקבלת ההחלטה אם יטופל או לא. ³יש להקשיב לרצונותיו כאשר הוא צלול ולפעול בהתאם לעמדות שהביע בעבר גם כאשר הוא איננו צלול. מלבד זאת, יש לעודד את החולה לתת הוראות מקדימות קודם שיגיע למצב שבו הוא איננו יכול להביע את רצונו.

ב. השיקול היחיד שיש לשקול כאשר דנים במתן טיפול לחולה או בהימנעות ממנו הוא טובת החולה ורצונו. אין להתחשב בשום שיקול אחר ובכלל זאת בטובתם של גורמים אחרים.⁴

ג. חולה שאיננו מסוגל לקבל החלטות, כיוון שאינו בהכרה או שאין בו דעת, יש להעריך מה עשויה הייתה להיות עמדתו לגבי הטיפול.⁵

ד. בדרך כלל, אנו משערים שהמשפחה הקרובה היא זו שיכולה לייצג בצורה המיטבית את דעתו של החולה ורצונו. בהתאם לכך, אנו מניחים שהם הרוצים בטובתו יותר מכולם, הם מכירים אותו ואת עמדותיו, ומסתבר שאילו אפשר היה לשאול את החולה – הוא היה מסמיך אותם לקבל החלטה.⁶

ה. השיקול של בני המשפחה צריך להיות טובתו ורצונו של החולה בלבד. גם הרצון לטפל בחולה בכל מצב ובכל מחיר איננו בהכרח לטובתו של החולה, ולעיתים רצון זה מקורו בתחושות הנובעות מהמשפחה והוא אינו עולה בקנה אחד עם טובת החולה או עם רצונו.⁷

ו. כאשר מתגלעת מחלוקת בין בני המשפחה על דרך הטיפול, עליהם לזכור כי חובתם למצוא את הדרך ראויה ליישב ביניהם את המחלוקת וכי בעשותם כן הם פועלים למימוש רצון החולה ולטובתו.⁸

ז. המערכת המקצועית צריכה לפעול לאור ההנחה כי המשפחה מייצגת את עמדת החולה. ברם, היא חייבת להיות ערה לכך שבני המשפחה עלולים לפעול ממניעים זרים, וכאשר היא סבורה כי עמדת המשפחה מנוגדת בצורה משמעותית לטובת החולה – יש לערב גורמים נוספים (כגון ועדה אתית של בית החולים) ולקבל החלטות במסגרת רחבה יותר.

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• האם חולה שאינו דתי רשאי להחליט לסיים את חייו?
• האם אני חייבת לנסות להתרפא מסרטן?
• תרומת דגימות מוח לאחר המוות לצורך מחקר בדמנציה

1. מעמדם של בני המשפחה מסתכם בכך שכאשר אין ידוע מה רצונו של החולה ויש לקבל החלטה בעניינו, הרופא צריך לפנות אל הקרובים כדי לברר מה היה רצונו ביחס לקבלת טיפול מאריך חיים לפני שאיבד את כשרותו המשפטית. ראו חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, סעיפים 5, 14.
2. על ההיבטים ההלכתיים של מעמד המשפחה ראו להלן הערה 7. ככל שדרגת הקִרבה והמעורבות של בני המשפחה גבוהה יותר, כך יש יותר מקום לערב אותם בקבלת החלטות רפואיות. ברם, אף שיש מעמד גבוה לעמדת המשפחה, אין מדובר בבלעדיות, משום שיכולים להיות להם שיקולים נוספים שאינם תמיד טובת החולה, כגון רצונם לזכות בירושה או רצונם להיפטר מהמעמסה הכלכלית והנפשית הכרוכה בטיפול בחולה, כמו גם לכיוון ההפוך: רצונם שייעשה כל דבר כדי להותיר את החולה בחיים, משום שהם רוצים לדעת ש"עשינו הכול" גם אם אין זה לטובת החולה. כאשר מדובר בילדים קטנים, זכות ההחלטה הטבעית והראשונית שמורה להורים, שהם אפוטרופוסים טבעיים לילדיהם, אך גם כאן, לעיתים יש להתנגד לעמדת ההורים – כאשר ניכר בעליל שעמדתם איננה לטובת הילד אלא לטובת עצמם. ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'הנוטה למות (א)', עמ' 239–241.
3. ראו לעיל פרק ה.
4. במקרים מסוימים ישנם גם שיקולים של המערכת הרפואית, כגון מניעת נזק לאחרים וקביעת סדרי קדימויות, כאשר מדובר בניהול מערכה ציבורית בשעת מגפה. ראו נייר העמדה 'הקצאת אמצעים לטיפולים מצילי חיים בשעת חירום', באתר "צהר לאתיקה", https://bit.ly/3380NJI.
5. ראו לעיל פרק ה, סעיפים ז–י.
6.  ראו בהערה הבאה.
7. ההלכה רואה במשפחה ובטיפוח הקשר בין קרובי המשפחה יסוד טבעי וערך חשוב הגובר לעיתים על ערכים אחרים. להלן כמה דוגמאות: העדפת הקרובים במצוות צדקה (שולחן ערוך, יורה דעה, רנא, ג); חובה של יחס מיוחד של אהבה לקרובים (יבמות סב ע"ב); היתר לאדם להשׂיא לקרובו עצה על מנת לזכות בדין או לזכות בממון, גם אם במקרה רגיל עצה זו אסורה או אינה ראויה (ראו כתובות נב ע"ב ובבא בתרא קעד ע"ב. על פי הסוגיה בכתובות יש בכך קיום של החיוב "ומבשרך לא תתעלם"); היתר לפדות קרובים מהשבי במחיר מופקע (דעת הב"ח והש"ך ביורה דעה, סימן נב, בניגוד לדעת הטור, שם); פסול קרובים לעדות מתפרש על ידי האברבנאל (דברים כד, טז) בכך שאין זה כפי "הצדק הטבעי" שאדם יעיד לחובת קרובו. ראו ר"י שרלו, 'מקרבת משפחה לזהות לאומית', י"צ שטרן וב' פורת (עורכים), מסע אל האחווה, ירושלים תשע"ד, עמ' 146–172.

   יש להדגיש כי גם כאשר החולה איננו בר־כושר־שיפוט, ולא ניתן לדעת אם הוא רוצה בטיפול או מתנגד לו, לבני המשפחה אין כל מעמד הלכתי בעניין זה ואין בסמכותם לקבוע אם החולה יטופל או לא. ראו שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, סימן קד ("לא מצינו בכל התורה כולה שיש לאב ואם רשות לסכן נפש ילדיהם, ולמנוע הרופא מלרפאותם"); שו"ת בנין אב, חלק א, סימן נ; הרז"נ גולדברג, 'סביב המוות: שו"ת', ספר אסיא, יא (תשס"ח), עמ' 205; 'הערת העורך', ספר אסיא, ג (תשמ"ב), עמ' 316–325 (העורך, הר"א שטינברג, מביא שם בצורה אנונימית את עמדת רש"ז אויערבך); ר"מ הלפרין, 'התנגדות הורים לניתוח התינוק המסוכן', ספר אסיא, ח (תשנ"ה), עמ' 19–31; ר"י שרלו, 'מניעת טיפול בתינוק הנוטה למות שהותקף על ידי 'חיידק טורף", אסיא, פה–פו (תשס"ט), עמ' 48–62; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'הסכמה מדעת', עמ' 685–686.

   אף על פי כן, כמה נימוקים כבדי משקל עומדים לצד הצורך בהתייעצות עם בני המשפחה בשאלה אם לטפל בחולה וכיצד (המקורות לנימוקים אלו בתשובות ובמאמרים הנ"ל).

   (א) "הקרוב קרוב קודם" – קרובי המשפחה הם האחראים הישירים לבריאותו של החולה, והם מצוּוים על הטיפול בו יותר מאחרים, וסביר להניח שהם אלה שמבטאים בצורה הרחבה ביותר את טובתו של החולה (ראו תשובתו של הר"א בקשי דורון ומאמרו של ר"י שרלו).

   (ב) אנו מניחים כי בני המשפחה הם אלה שמכירים את החולה, והם עשויים לדעת – יותר מאחרים – מהי דעתו ומהם רצונותיו.

   (ג) סביר להניח שאם היינו יכולים לשאול את החולה, הוא היה בוחר בבני המשפחה לייצג אותו.

   (ד) אחריותם של בני המשפחה כלפי החולה מתבטאת גם בכך שהם מי שיישאו בתוצאות הטיפול וימשיכו לסעוד את החולה לאחר מכן. בד בבד עם ההסתייגות מהכנסת "סבל המשפחה בעתיד" כגורם מכריע (ראו ר"מ הלפרין [שם, עמ' 30]) לא ניתן להתעלם מעובדה בסיסית זו, והסברה הישרה מחייבת להתייחס לכך אף שלא מצאנו לכך התייחסות בהלכה. 

   מן הראוי לציין כי עלולה להיווצר סתירה בין הנימוקים השונים, שכן שלושת הנימוקים הראשונים עוסקים ברצון החולה וטובתו, ואילו הרביעי ברצון המשפחה וטובתה. לא תמיד הדברים תואמים זה את זה, ובשל כך נוצרת הדילמה הגדולה. ההנחה שהמשפחה היא זו שמייצגת את החולה בצורה הטובה ביותר היא אומנם הנחה סבירה, אך אין היא עובדה חד־משמעית, ואפשר שהמשפחה לא תייצג את החולה נאמנה. נוסף לכך, על אף ההנחה שהמשפחה יודעת בצורה המיטבית מהו רצונו של החולה, במקרים רבים אין היא יודעת מהו רצונו.