צהר לאתיקה לוגו מלא

הלכות חולה הנוטה למות ואדם עם דמנציה – פרק ז'

הרב יובל שרלו, הרב אורי גנזל, הרב שאול ברוכי

טיפול בהקלת הייסורים בשבת או למול איסור אחר

א. מותר לחלל שבת בעבור חולה שיש בו סכנה בדבר שהוא לצורך החולה, אפילו אם באותו צורך אין סכנה,1 ולפיכך ניתן לחלל שבת כדי להפחית את הייסורים. זאת, לא רק כאשר ניתן להציל את החולה, אלא גם כאשר ברור שחיי החולה לא יינצלו. גם איסורים אחרים נדחים מפני הצורך בהקלת כאבים של חולה שיש בו סכנה.2

ב. גם כאשר על פי הפרמטרים המדידים אין סכנה בחולי, אך יש כאבים באיברים פנימיים, יש לסמוך על הדעות הרואות סכנה בכאבים גופם.3

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. שולחן ערוך, אורח חיים, שכח, ד; שם, של, א. איננו נכנסים כאן לדיון הרחב האם על כל צורך של חולה שיש בו סכנה מותר לחלל את השבת. ראו משנה ברורה, סימן שכח, ס"ק יד; שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן ל; נשמת אברהם, אורח חיים, סימן שכח, ס"ק טז; שמירת שבת כהלכתה, פרק לב, סעיפים כד–כו. ראו גם ר"י פרנק, 'איתובי דעתא, רצונותיו של חולה ומצבו הנפשי כשיקול לחילול שבת בעבורו', ספר אסיא, טז (תשע"ט), עמ' 171–191.
  2. מבחינה תיאורטית, התייחסות לכאב בנפרד מהחולי עשויה להתקיים בשני מצבים: (א) ייסורים במצב שבו ברור שכבר לא ניתן להציל את חיי החולה, והטיפול הוא בהקלת הייסורים בלבד (בכך נדון בהמשך ההערה); (ב) ייסורים במצב שברור שאין בו סכנה (בכך נדון בהערה הבאה). אכן, למעשה הפרדה בין הייסורים לבין הסכנה כמעט בלתי אפשרית. ייסורים גדולים מעידים בדרך כלל על סכנה, או לכל הפחות על ספק סכנה. זאת ועוד, גם כאשר אין אופק רפואי, במניעת ייסורים יש לכל הפחות הארכת חיי שעה לחולה. גם מבחינה רפואית, הכאבים הם חלק מהמחלה שהרופא צריך לטפל בה (ראו להלן פרק יב, הערה 1). שיקול נוסף הוא מצב רוחו וכוחו הנפשי של החולה להתמודד עם המחלה עצמה, שנחלשים ככל שהכאבים גוברים.ביחס למצב הראשון, הפוסקים נחלקו בשאלה אם ייסורים או כאבים כשלעצמם נחשבים לחולי שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת ודוחים איסורים אחרים מפניו. מסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (כח ע"א), הדנה בהגדרת חולי שיש בו סכנה לשיניים לעניין חילול שבת, עולה שהכאב כשלעצמו הוא חולי שיש בו סכנה. לכן, במקרה הנידון שם מחללים שבת על כאב גדול, גם אם בחולי עצמו אין סכנה בהכרח. עם זאת, הפוסקים נחלקו במסקנות, הלכה למעשה, העולות מסוגיה זו. השולחן ערוך (אורח חיים, שכח, ג) פסק: "ודוקא שנתקלקל א' מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה", ומדבריו משתמע שייסורים בלבד אינם חולי שיש בו סכנה – ואין לחלל עליהם שבת. לדעת הביאור הלכה (שם, ד"ה ודווקא), רק בשיניים כאב גרידא הוא סכנה, אך בשאר איברים פנימיים לא, וכן משתמע מדברי ערוך השולחן (אורח חיים, סימן שכח, סעיף כא). לעומת זאת, לדעת כמה אחרונים כל כאב באיברים פנימיים הוא חולי שיש בו סכנה, ראו שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן ע; שו"ת אמרי יושר, חלק ב, סימן מג, אות ד; שו"ת שבט הלוי, חלק ו, סימן ל, אות ב. ראו גם נשמת אברהם, אורח חיים, סימן שכח, ס"ק יז; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ז, ערך 'שבת', עמ' 449. להלכה, גם כאשר נראה שאין סכנה בחולי אך יש כאבים באיברים פנימיים, ניתן לסמוך על הדעות המקילות.

  3. בשמירת שבת כהלכתה (מהדורה שלישית, ירושלים תש"ע, פרק לב, הערה קנז, ובמהדורת תשל"ט, הערה קנ) הביא הר"י נויבירט את דעת הרש"ז אויערבך שהסתפק אם אין לחלל שבת על מנת לתת זריקת מורפיום כאשר ברור שהיא אינה מרפאת אלא רק מרגיעה, אך מצד שני אפשר שמותר לחלל, כיוון שגם כאבים עזים עלולים לסכן את האדם. בנשמת אברהם, אורח חיים, סימן שכח, ס"ק יז, הוסיף על כך מדברי הרש"ז אויערבך שכשמדובר בחולה שיש בו סכנה – כל דבר שמרענן ומרגיע אותו, יש בו משום ספק הצלה לחיי שעה ולכן חייבים לטפל במכאוביו בכל מקרה. גם הר"מ פיינשטיין כתב (שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג, אות ט) שמסתבר שכל טיפול בכאב מאריך חיים לשעה, אף כאשר הדבר לא ידוע לרופאים. גם איסורים אחרים נדחים מפני ייסורים. הר"מ פיינשטיין (שם) התיר לעבור על איסור סירוס לצורך הפחתת כאב של חולה סרטן שאין דרך לרפאו; וראו נשמת אברהם, שם.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן