צהר לאתיקה לוגו מלא

הלכות חולה הנוטה למות ואדם עם דמנציה – פרק ח'

הרב יובל שרלו, הרב אורי גנזל, הרב שאול ברוכי

טיפול בחולה שסיכוייו להירפא ממחלתו נמוכים מאוד

א. פעולה אקטיבית המקצרת את חייו של אדם אסורה. איסור זה קיים גם כאשר סיכוייו של החולה להירפא ממחלתו נמוכים מאוד.1

ב. חולה המבקש להיאחז בחיים אף שאין תקווה לרפואתו ולמרות ייסוריו הגדולים – מצווה לסייע בידו.2

ג. חולה שסיכוייו להירפא נמוכים מאוד ושבעקבות מחלתו זקוק לפעולות הרואיות (כגון הנשמה, החייאה או ניתוחים מסובכים) – אין חובה לעשות לו את הטיפולים הללו. אם החולה הביע את רצונו שטיפולים אלה לא ייעשו לו – אסור לעשות אותם. אומנם, ההכרעה למעשה צריכה להיות בכל מקרה לגופו. מלבד זה, יש להמשיך לטפל בחולה בטיפולים רגילים וכן בטיפול תומך שימנע ממנו סבל.3

ד. כאשר הצורך בטיפול הרואי נובע ממחלה אחרת הניתנת לריפוי – חובה לטפל בחולה אם הטיפול כשלעצמו אינו כרוך בכאבים גדולים.4

ה. לגבי חולה שאיננו יכול לקבל החלטות או להביע את דעתו ראו לעיל פרק ה, סעיפים ז–י.

ו. אין חובה לעשות החייאה לאדם הנמצא זמן רב במצב של חוסר הכרה, כאשר ישנה עדות מובהקת שמוחו נפגע – גם אם אין ידוע אם הוא סובל מייסורים.5

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. ראו לעיל פרק ו, הערה 1.
  2. הנימוקים העיקריים לפסיקה זו: יש פוסקים הסוברים שצריך להאריך את חייו של החולה בכל מקרה (ראו בהערה הבאה), וכיוון שאין הכרעה הלכתית מוסכמת כדעה אחת, רשאי החולה לסמוך על דעה אחרת; גם הפוסקים הסוברים שניתן להימנע מטיפול אינם סבורים בדרך כלל שחובה להימנע מכך. הר"צ שכטר ('בדיני מת וגברא קטילא', אסיא, מט–נ [תש"ן], עמ' 136), המאפשר הימנעות מטיפול בהגדרה הרחבה ביותר, מדבר על אדם שקץ בחייו, אך אם הוא מעוניין לחיות, לכל הדעות מצווה לעזור לו. הרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות כד), שדעתו היא שבמקום ייסורים ניתן להימנע מטיפול מאריך חיים, כתב שאם לא נטרפה דעתו של החולה – רצוי להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. גם הר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עה, אות א) כתב "כשהחולה רוצה בחיים אף בחיים כאלו דחיי צער, צריך ליתן לו". אומנם ייתכן שבמצבים רפואיים מסוימים ההיתר שלא לטפל הופך לאיסור (ראו לעיל פרק ו, הערה 3, ודעת הר"מ פיינשטיין הנזכרת שם).לא עסקנו כאן בשיקולים של המערכת שאינם קשורים לחולה עצמו. על כך ראו בנייר העמדה 'הקצאת אמצעים לטיפולים מצילי חיים בשעת חירום', באתר 'צהר לאתיקה'.

  3. ישנן ראיות בתלמוד ובמדרשים למקרים מסוימים של סוף החיים שבהם אדם רשאי למנוע מעצמו טיפול גם כאשר הוא איננו סובל מייסורים. הגמרא (סוטה מו ע"ב) מספרת על העיר לוז שמלאך המוות אינו עובר בה, "אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן – יוצאין חוץ לחומה והן מתים". בילקוט שמעוני (פרשת עקב, רמז תתעא) מסופר על אישה זקנה שמאסה בחייה, ור' יוסי אמר לה שתימנע מללכת לבית הכנסת, ובעקבות זאת היא נפטרה לאחר שלושה ימים. טענתה של אותה אישה הייתה: "הזקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה, ואני מבקשת להפטר מן העולם". אותה אישה לא סבלה מייסורים קשים, ואף על פי כן ר' יוסי קיבל את טענתה וסייע לה לקרב את מותה. אומנם מקורות אלו הם דברי אגדה ולא הלכה, והפוסקים המובאים להלן – כל אחד על פי שיטתו – דנו בטיב הראיות ממקורות אלו.

    בדברי הפוסקים ניתן למצוא עמדות שונות הנעות בין התחשבות בערך החיים בכל מקרה והחובה לטפל ולהציל חיים אף במקום שאין אופק רפואי וישנם ייסורים, לבין התחשבות ברצון החולה האומר "טוב מותי מחיי".

    (א) לדעת הר"א וולדנברג, בכל מקרה אין למנוע מאדם טיפול – גם כשהוא נידון לחיים בייסורים – ואף יש לכפות עליו טיפול. ראו שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, קונטרס רמת רחל, סימן כח; שם, חלק ט, סימן מז; שם, חלק יג, סימנים פז–פט; שם, חלק יד, סימנים פ–פב; שם, חלק יח, סימן סב. זוהי גם דעת גשר החיים, חלק א, פרק ב, סעיף ב, הערה 3.

    (ב) הרי"י קנייבסקי, (ספר קריינא דאיגרתא, יצא לאור ע"י א"י קנייבסקי, בני־ברק תשמ"ו–תשנ"ח, איגרת קצ; במהדורה מעודכנת, שיצאה לאור בשנת תשע"א, איגרת תצט) – שלדבריו התייחסנו גם במאמר 'הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?', פרק ד – שלל עמדה זו וכתב: "בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול, דביו"ד סי' שלט מבואר, דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות, ואם כן להיות בשב ואל תעשה לכאורה (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה". אפשר שיש פער בין דבריו ללא הסוגריים לבין מה שנוסף בסוגריים. ראו ר"ש וייסבורט, "הטיפול בחולה הנוטה למות", תחומין, מא (תשפ"א), עמ' 293, הערה 22.

    (ג) הר"צ שכטר ('בדיני מת וגברא קטילא', אסיא, מט–נ [תש"ן], עמ' 136) הסתמך על דברי הרי"י קנייבסקי וקבע שכל שדעתו קצה עליו ולפי דעתו אינו כדאי להמשיך בחייו (אלא אם מוכח שבמקרה כזה רוב העולם לא היו אומרים כמותו) – אין בהצלתו משום פיקוח נפש. הוא מתנגד לחלוקה בין סוגי טיפולים שבדברי הרש"ז אויערבך (ראו להלן). ראו גם R.J. Goldberg, 'A Halakhic Framework for Decision-Making in Acute Critical Illness', Tradition, 53.1 (2021), pp. 78–93. בעמ' 92–96 ישנו סיכום שנכתב על דעת הר"צ שכטר והר"מ ויליג וכן מצורף כנספח מכתבם של שני הרבנים. זוהי גם דעת הרז"נ גולדברג ('הפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש', עמק הלכה: אסיא, כרך א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 64–83; עמק הלכה: אסיא, כרך ב, ניו־יורק תשמ"ט, עמ' 183–206) להלכה אך לא למעשה. הרז"נ גולדברג סבר שכיוון שעמדתו לא התקבלה על ידי הפוסקים אין לנהוג כמותה, אלא כדברי הרש"ז אויערבך (ראו להלן). כך על פי סיכום דבריו – 'סביב המוות: שו"ת', ספר אסיא, יא (תשס"ח), עמ' 200–202, וכן עדות בעל־פה שהובאה אצל ר"ש ויסבורט, 'הטיפול בחולה הנוטה למות', עמ' 293, הערה 23.

    (ד) לדעת הרי"ש אלישיב (ראו נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד) מניעת טיפול מותרת במקום שיש ייסורים, ולכן כל שלא ברור אם הוא סובל מייסורים, חייבים לעשות הכול, כולל החייאה, כדי להאריך את חייו. בעקבותיו ובהתייעצות עימו, צעד הרי"מ לאו בשו"ת יחל ישראל, חלק ב, סימן סב.

    (ה–ו) בתווך נמצאות עמדותיהם של ר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימנים עג–עה; שם, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד) ושל רש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות כד). אומנם בתשובותיהם חוזר ועולה מרכיב הייסורים, אך דעתם היא שניתן להימנע מחלק מהטיפולים במצבים מסוימים שאין בהם אופק רפואי. כך נכתב גם בשם הרש"ז אויערבך באנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ה, ערך 'נוטה למות [א]', עמ' 144, הערה 242) ביחס לטיפול באביו של המחבר לפני מותו. בעל נשמת אברהם (שם) מסכם את עמדתו של הרש"ז אויערבך (בתשובה זו ובתשובות שבעל־פה) וקובע שיש להבחין בין טיפול בבעיה שנובעת ממחלתו העיקרית חשוכת המרפא של החולה, לבין טיפול בסיבוך בלתי צפוי שנגרם מסיבה אחרת. אם למשל דום לב או הפסקת נשימה הם תוצאה צפויה וטבעית של המחלה, אין חיוב לבצע החייאה, אך צריך לטפל בסיבוכים אחרים שנגרמו ממחלה אחרת – אם הטיפול כשלעצמו אינו כרוך בכאבים גדולים.

    שיטות הפוסקים מבוארות בנשמת אברהם, שם, ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 141–150. השוו גם הר"א שטינברג, 'הבסיס ההלכתי להצעת "חוק החולה הנוטה למות"', אסיא, עא–עב (תשס"ג), עמ' 25–39; ר"ש ויסבורט, 'הטיפול בחולה הנוטה למות', תחומין, מא (תשפ"א), עמ' 287–294. 

    הלכה למעשה, קשה לקבוע הגדרות מוחלטות בסוגיות חמורות אלו ויש לדון בכל מקרה לגופו. נקודת המוצא לדיון היא שיש ערך לחיים וכי נכון לטפל בכל חולה ולהאריך את חייו. אולם כאשר אין אופק רפואי למחלה, יש מקום לשקול הימנעות מטיפול מאריך חיים גם במקום שאין ייסורים, כיוון שעצם המשך החיים במצב כזה קשה מאוד לאדם.

  4. ההבחנה בין טיפול במחלה העיקרית לבין מחלה אחרת היא על פי הרש"ז אויערבך; ראו בהערה הקודמת.
  5. הלכה זו נובעת מהאמור לעיל הערה 3 ותלויה בעמדות השונות שם. לדעת הרש"ז אויערבך – כפי שהובאו דבריו בנשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד, ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 144, הערה 242 – אין חיוב לנקוט כל פעולה שתאריך את גסיסתו של החולה, גם אם החולה ללא הכרה ואיננו סובל. למותר לציין שהר"א וולדנברג חולק על דבריו.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן