צהר לאתיקה לוגו מלא

הלכות חולה הנוטה למות ואדם עם דמנציה – פרק ט'

הרב יובל שרלו, הרב אורי גנזל, הרב שאול ברוכי

הנשמה מלאכותית

א. אסור לנתק חולה שאיננו יכול לנשום בעצמו ממכונת הנשמה או להפסיק מתן חמצן. במצבים נדירים, של סבל קיצוני, יש לדון באופן מיוחד, וכאמור לאורך כל החיבור – להתייעץ עם רב המומחה בתחום.1

ב. חולה שהוא במצב סופני וסיכוייו להירפא נמוכים מאוד והוא הפסיק לנשום – אין חובה לחבר אותו למכונת הנשמה ולהאריך את חייו, אם ההנחה היא שפעולה כזו תוסיף לו סבל במהלך ההנשמה או לאחריה.2 חיבור להנשמה עלול בסבירות גבוהה להיות פעולה בלתי הפיכה, ולכן יש לשקול את הדברים בזהירות.

ג. באופן עקרוני, כאשר לפנינו חולה מסוכן, נכון ומומלץ לחבר אותו למכשיר הנשמה הפועל לפרקי זמן קצובים, כדי לאפשר קבלת החלטה על הימנעות מחידוש ההנשמה. ברם האפשרויות הטכנולוגיות לעשות זאת אינן קיימות לעת עתה.3

ד. גם כאשר ניתן להימנע מהנשמה, אין להימנע ממתן חמצן.4

ה. חולה המחובר למכשיר הנשמה שהגיע, לדעת כל הרופאים המטפלים, לאי־ספיקה סופנית של לפחות שלוש מערכות חיוניות בגופו, הוא סובל מייסורים וידוע לנו שאין רצונו בהמשך חיים של סבל – מותר להוריד את קצב ההנשמה של המכונה עד למצב שבו הוא עדיין נושם ולהוריד את ריכוז החמצן עד לכ־21%, כמידת ריכוז החמצן באוויר רגיל, כאשר ההנחה היא שבפעולה זו לא ימות החולה מיד אף שייתכן כי בעקבותיה ימות ממחלתו בתוך כמה שעות.5

ו. תינוק שנולד עם בעיה בהתפתחות הריאות וטופל במכשיר אקמו המחמצן את הדם לריאות – אם התברר שהטיפול נכשל ואין כל אפשרות שהריאות תתפתחנה (וממילא שהתינוק ימשיך לחיות), מותר במקרים מסוימים לנתק את התינוק מהמכשיר כיוון שלא הייתה לו כלל חזקת חיים, ואולם שאלה זו סבוכה מאוד ויש לדון בכל מקרה לגופו. 6

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

לקריאה נוספת:

הערות שוליים

  1. במאמר 'הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?', פרק ו, דנו בהסרת המונע ובהבדל בין פעולה אקטיבית המקצרת חיים, שאסורה בכל מקרה, לבין הימנעות ממעשה. הדעה המקובלת בין הפוסקים היא שהפסקת הנשמה היא פעולה אסורה של זירוז המיתה, ורק הימנעות פסיבית מחיבור למכונה מותרת. ראו שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קלב; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן עב, אות יג; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 148, הערה 257. לעומתם, יש הסוברים כי הפסקת הנשמה מותרת במצבים רפואיים מסוימים. ראו הרח"ד הלוי, 'ניתוק חולה שאפסו סיכוייו לחיות ממכונת הנשמה מלאכותית', תחומין, ב (תשמ"א), עמ' 297–304; הרב"י רבינוביץ, 'קביעת רגע המות והשתלת אברים', ספר אסיא, א (תשל"ו), עמ' 197 (וראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות [א]', עמ' 147, הערה 256). לדעתם, מכונת ההנשמה היא סיוע מלאכותי חיצוני, ולכן ניתוקה הוא בגדר "הסרת המונע". אפשר שבמצב קיצוני ניתן יהיה לסמוך על הפוסקים המקילים בצירוף סברות נוספות.איננו דנים כאן בשאלת קביעת רגע המוות וניתוק המכונות אחרי קביעת מוות מוחי. ראו על כך נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ב; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ו, ערך 'רגע המוות', עמ' 816–886; הר"מ הלפרין (עורך), קביעת רגע המוות: אסופת מאמרים, ירושלים תשס"ח; נייר עמדה 'תרומת איברים'.

  2. כך כתב הרש"ז אויערבך. ראו נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד; שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות ד. כעין זה כתב הר"ע הדאיה בנוגע למתן תרופות לחולה הנוטה למות; ראו שו"ת ישכיל עבדי, חלק ז, יורה דעה, סימן מ. וכך כתבו פוסקים רבים. לעומתם, דעת הר"א וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פט, וחלק יד, סימנים פ–פא) היא שכל עוד יש לחולה חיוּת עצמית, חובה על הרופא לעשות כל פעולה המאריכה את חייו. להרחבה ראו לעיל פרק ח, הערה 3.
  3. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פט; וראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 149, הערה 260. על הצדדים המעשיים וההשלכות ההלכתיות של מכונת הנשמה הפועלת באופן מחזורי, ראו הר"מ הלפרין, 'מערכת הבקרה ("טיימר") להפיכת הנשמה לטיפול רפואי מחזורי', אסיא, פא–פב (תשס"ח), עמ' 99–104; הנ"ל, 'חוק החולה הנוטה למות – עבר הווה ועתיד, מנקודת מבט מערכתית', רפואה ומשפט, 51 (2019), עמ' 131–134.
  4. חמצן הוא צורך חיוני והוא מקל על החולה המתייסר ובכך דומה למתן מזון ונוזלים, כמבואר להלן פרק י, סעיפים א–ב והערה 2. ראו שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג, אות א; שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות כד; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 148; נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד.
  5. ראו הר"א שטינברג, 'כללים הלכתיים להתנהגות רופא ביחידה לטיפול נמרץ – עפ"י דעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש הלוי ואזנר', אסיא, סג–סד (תשנ"ט), עמ' 18–19. הגדרת החולה שם כוללת אי־ספיקה של שלוש מערכות חיוניות, ובתנאים הבאים: הסכמה של כל הרופאים המטפלים שאין סיכוי להציל את חייו; תקופת החיים המוערכת שנותרה לו קצרה מאוד; וההערכה היא החולה לא היה רוצה להמשיך כך את חייו בסבל. יש להעיר שרופאים שונים טענו באוזנינו כי הקביעה ביחס ל"שלוש מערכות חיוניות" קשה במישור הפרקטי. וראו נייר העמדה 'הורדת מינון החמצן בחולה הנוטה למות'.
  6. כך כתב בעל נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ז בשם הרש"ז אויערבך, ובשם הרי"ש אלישיב כתב שלתינוק זה יש דין נפל. הוא הוסיף כי אין מדובר בהיתר כללי כיוון שפרטים רבים משתנים מחולה לחולה. הרב וולדנברג (שו'"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פח), הסובר שיש לטפל בתינוק בכל מקרה, הולך לשיטתו (ראו לעיל פרק ח, הערה 3) כי יש לטפל בחולה בכל מקרה. ראו גם ר"י שרלו, 'מניעת טיפול בתינוק הנוטה למות שהותקף על ידי "חיידק טורף"', אסיא, פה–פו (תשס"ט), עמ' 48–62.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן