צהר לאתיקה לוגו מלא

הלכות חולה הנוטה למות ואדם עם דמנציה – פרק י"ב

הרב יובל שרלו, הרב אורי גנזל, הרב שאול ברוכי

משככי כאבים

חולה הסובל מכאבים גדולים מטופל בדרך כלל בתרופות, כגון מורפיום, המשמשות לשיכוך כאבים, הרגעה וטשטוש. בדרך כלל, הקלה על סבלו של החולה משפרת את מצבו הכללי ומאריכה את חייו, ולכן העמדה הרפואית היא שככלל שימוש במשככי כאבים מאריך את חיי המטופל; אך לעיתים רחוקות יש חשש שמשכך הכאבים יפגע במצבו הבריאותי (לדוגמה בנשימה), ואזי עולה השאלה האם לטפל בייסורי החולה גם סכנה של קיצור חייו, או שמא אין לסכן את חיי החולה אף במחיר ייסורים?

שאלה אחרת המתעוררת כאשר לא ידועה עמדתו של החולה היא השאלה עד כמה ניתן לפגוע בעֵרנוּתו כדי להפחית את ייסוריו. פעמים רבות, תרופות לשיכוך כאבים גורמות לחולה לעייפות רבה כך שהוא ישן כמעט כל הזמן, וגם בזמן המועט שבו הוא ער – הוא מתַקשֵׁר בצורה מינימלית. השאלה הנשאלת במצבים מעין אלה היא האם יש מקום להפחית את מינון התרופות מתוך הנחה שהחולה מבקש "לחוות" יותר את העולם שסביבו ולשוחח עם קרובי משפחתו, או שהוא רוצה לקיים מצוות, שכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה, אבות, ד, יז)?

א. חולה המתייסר בייסורים גדולים – מותר לתת לו משככי כאבים גם אם יש חשש שבמקרה זה הדבר יקצר את חייו, ובתנאי שמתן התרופה אכן נועד להקל על הכאב ולא לקצר את חיי החולה, וכן בתנאי שההערכה היא שלא תהיה פגיעה מיידית בחיי החולה.1

ב. כאשר החולה מצוי בהכרה הוא אשר צריך לבחור אם להיאחז בחיים גם במחיר ייסורים או לטפל בייסורים למרות הסיכון לחיים.2


ג. חולה שאיננו יכול להביע את דעתו וחיווה את דעתו בעבר כי הוא מעוניין בטיפול שישכך את כאביו גם אם תאבד ערנותו – יש לעשות זאת (ראו על כך לעיל פרק ה, סעיפים ז–י).


ד. כשאין הכרעה, נקודת המוצא היא שאדם רוצה להיות ער ומוּדע למעשיו עד רמה מסוימת של סבל. על כן, כל עוד מדובר בכאבים שיש להניח שאדם ירצה לשאתם ובלבד שיוכל לתפקד, אין לתת לו משככי כאבים שירדימו אותו.3


ה. רק כאשר מדובר בכאב עז, ברמה שבה בני אדם חשים כי "טוב מותם מחייהם", ניתן להגביר את המינון ואף להרדים את החולה.4

לפרק הבא
לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

הערות שוליים

  1. העמדה ההלכתית המקובלת היא שמותר לחולה הנוטה למות להשתמש במשככי כאבים אף כשיש חשש שיקצרו את חייו, ובתנאי שמתן התרופה נועד להקל על הכאב ולא לקצר את חיי החולה ושלא ידוע שהתרופה מסכנת את חייו באופן מיידי או שמנה בודדת תפגע בחייו. ראו שו”ת מנחת שלמה, תניינא (ב–ג), סימן פו, ב (וכן מובאת דעת הרש"ז אויערבך בנשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד); שו”ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פז; שו”ת תשובות והנהגות, חלק ג, סימן שסא; שו”ת במראה הבזק, חלק ו, סימן עח; הר"י זילברשטיין, 'מורפיום לחולה סופני הסובל מחנק', אסיא, נט–ס (תשנ"ז), עמ' 52–57. עמדת הר"מ פיינשטיין אינה ברורה. בתשובה שלא עסקה בנושא עצמו (שו”ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג, אות א) הוא כתב: "אבל אם איכא סמי מרפא שיקילו היסורין ולא יקצרו אף רגע מחייו צריך לעשות כשעדיין אינו גוסס". נראה אפוא שהוא אוסר זאת, אולם יש שלמדו מכאן שהוא מתיר. לדעת הר"א נבנצאל, 'מתן סמים משכרים לחולה מסוכן', אסיא, כה–כו (תש"ם), עמ' 39–41, מתן תרופה כזו איננה גרם רציחה אלא רציחה ממש, אך להלכה הוא מקבל את דעת רבו הרש"ז אויערבך. ראו גם אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 161–162; נשמת אברהם, אורח חיים, סימן שכח, ס"ק יז. הפוסקים נתנו לכך נימוקים שונים (כל הנימוקים המובאים בהמשך הדברים הן מדברי הפוסקים הנ"ל).

    (א) הכאב הוא מרכיב של המחלה, והטיפול בו הוא חלק מהרשות שניתנה לרופא לרפא. רשות זו כוללת גם לקיחת סיכון רחוק שהחולה ימות מהטיפול. כך כתבו שו"ת ציץ אליעזר, על פי דברי הרמב"ן בתורת האדם, שער המיחוש, עניין הסכנה (מהד' שעוועל, עמ' מא–מג), וכן שו"ת תשובות והנהגות. 

    (ב) זוהי דרך הטיפול המקובלת בחולים הסובלים מייסורים וכיוון שכך נוהגים, חל כאן הכלל "שומר פתאים ה' (ראו שו"ת מנחת שלמה).

    (ג) עצם הטיפול בכאב גורם להרגשה טובה יותר לחולה ומאפשר לו לאכול ולשתות טוב יותר, ובכך הוא עשוי דווקא להאריך את חייו (ראו שו"ת ציץ אליעזר ושו"ת מנחת שלמה).

    (ד) החובה להאריך את חיי החולה מוגבלת ואיננה קיימת במקום שאין אופק רפואי ויש ייסורים גדולים. חולה בעל סבל רב כזה אינו חייב לעשות מאמצים כדי לחיות (הרחבנו על כך לעיל פרק ו, סעיף ג והערה 3, וראו שו"ת מנחת שלמה). יצוין שאפילו הר"א וולדנברג, שדעתו היא שגם במקום ייסורים אין להימנע מטיפול מאריך חיים, מנמק את ההיתר בתשובתו בכך שכיוון שאין סיכוי לחייו יש קדימות לטיפול בייסורים. 

    (ה) כל פעולה בפני עצמה אינה מקצרת חיים, ורק צירוף הפעולות עלול לסכן חיים. כן נכתב בשם הרש"ז אויערבך בנשמת אברהם, ובמאמרו של הר"א נבנצל. בשו"ת תשובות והנהגות כתב הר"מ שטרנבוך שנראה להקל יותר מדעת הרש"ז אויערבך, וגם כשהחולה עלול למות מזריקה אחת ניתן להזריק אם המטרה היא לטפל בכאב. הוא לא הרחיב לדון בזה, כיוון שלמעשה לא ניתן לקבוע שזריקה אחת אכן תפגע בחולה.

    (ו) משכך הכאבים אינו סם מוות הפוגע ישירות בגוף אלא רק בעקיפין. הר"י זילברשטיין, שהשתמש בנימוק זה, הוסיף שטיעון זה איננו עומד בפני עצמו אלא מצטרף לטענה שהחולה לא מחויב להאריך את חייו במצב כזה.

  2. הבחירה בין טיפול בהארכת החיים לבין טיפול תומך היא של החולה; ראו לעיל פרק ה, סעיף ד.
  3. ככלל, יש ערך בעֵרנות. היהדות מבכרת שהאדם יחיה את חייו במלואם וינצל כל רגע מזמנו לעשיית טוב – במעשה, בדיבור או במחשבה. ראו משנה, אבות ב, ד; שם, יז; סנהדרין ג, ג. ספרי המוסר הרחיבו בעניין זה, וראו לדוגמה פלא יועץ, ערך 'הליכה'; שמירת הלשון, ב, ו. דברים אלו נכונים גם ביחס לחולים הסובלים, ויש מן הראשונים שהסבירו לפי זה את החובה להציל חיי אדם גם בעבור תוספת של רגע קצר, משום שבאותו רגע יכול האדם להרהר בתשובה או להתוודות על חטאיו (בית הבחירה, יומא פה ע"א, ד"ה אמר המאירי). מלבד כל זאת, כשמדובר בכאב שאינו משמעותי במיוחד, יש להניח שהחולה עצמו רוצה במלאוּת החיים המתלווה למצב ערנות, שבו הוא פעיל ומתַקשֵׁר עם בני משפחתו. מנגד, כפי שכבר כתבנו (לעיל פרק ו, סעיף ג והערה 3), לדעת רוב הפוסקים אדם איננו מחויב להאריך את חיי הסבל שלו.הפוסקים נחלקו בשאלה אם צריך להוריד את מינון חומרי ההרדמה על מנת לאפשר לגוסס להתוודות, אף על פי שייגרם לו סבל. ראו ר"י וייסינגר, 'אמירת וידוי לפני פטירה במצבים רפואיים שונים', תחומין, לח (תשע"ח), עמ' 139–140. כמו כן, יש מהפוסקים שהתירו שלא לקיים טיפול שעשוי להעיר "צמח" מתרדמתו אם הדבר יגרום לו סבל עצום (שו"ת שבט הלוי, חלק ח, סימן רנג). הר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג, אות א) כתב שאסור להאריך את חייו של חולה סופני הסובל מכאבים, אולם בתשובות מאוחרות יותר (שם, סימן עד, אות א; וכן סימן עה, אות א) תולה הר"מ פיינשטיין את הדבר בדעת החולה. מצירוף התשובות נראה שהוא מניח שסתם חולה אינו מעוניין בחיי סבל נוראיים. הרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות כד) כתב שנכון להסביר לחולה ש"יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה, אבות ד, יז), אך אם החולה דורש זאת, מותר להימנע מטיפול רפואי הגורם לו לסבל. נראה אפוא שההכרעה בדבר מניעת סבל במחיר פגיעה בעֵרנות נתונה לשיקול דעתו של החולה, וכשאין יודעים את דעתו – נקודת המוצא היא שאדם רוצה להיות ער ומודע למעשיו עד רמה מסוימת של סבל, אך בכאבים בלתי נסבלים יש לטפל בסבל של החולה גם כשעֵרנותו תיפגע.

  4. ראו בהערה הקודמת.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן