צהר לאתיקה לוגו מלא

מלך ממית ומחיה

הרב יובל שרלו
התדמית המוטעית שלפיה ההלכה מחייבת לבצע כל מעשה מאריך חיים ובכל מחיר מאותגרת בשנים האחרונות על ידי היכולת הרפואית המתקדמת שיוצרת אפשרויות מפליגות להארכת חיים. לשם כך נדרש ליווי רבני־הלכתי מדויק ורגיש, שיוכל להנחות את המשפחות בהחלטות הקשות.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות הרבנית לצורך ללוות משפחות ולהיות כתובת להתלבטויות. כתובת זו אינה באה כתחליף לצוות הרפואי ואינה נאבקת בו כי אם להפך: חותרת למציאת המעשה הנכון והראוי בשילוב של המשפחה, הצוות הרפואי והסיעודי ועולם ההלכה והאתיקה ההלכתית

פסק הדין של בית המשפט העליון בבריטניה, שהורה על ניתוק של ילדה ישראלית פגועת ראש ממכשירי ההנשמה, מביא לידי ביטוי את הפער הגדול שבין תורת ישראל ובין התפיסות השגויות של חלק מאומות העולם. העמדה ההלכתית החד משמעית, אשר מקובלת כמעט על כל הפוסקים, היא שלא ניתנה רשות לבני אדם להכריע כי מדובר בחיים לא ראויים, ובשל כך לעשות פעולה אקטיבית של קיצור החיים. ההגדרה ההלכתית של המעשה הזה היא רצח.

עמדה זו אינה אוטמת את עצמה מלראות את הכאב הנורא, את תחושת חוסר התוחלת ואת הטראומה האופפת את כל מי שקשור במציאות נוראה זו. לא זו בלבד אלא שהיא גם אינה אוסרת את התפילות לריבונו של עולם שייטיב עם הילדה הפעוטה, ויש שאף התירו להתפלל שריבונו של עולם יגאל אותה מייסוריה.

ואף על פי כן, ישנו קו שאסור לחצות אותו והוא עשיית פעולות אקטיביות לנטילת נשמה. הדבר גם אסור על פי החוק הישראלי, ולא זו בלבד, אלא שבחוק קביעת המוות המוחי־נשימתי אפילו החקיקה התחשבה בעמדות הלכתיות אחרות (אשר מנוגדות לעמדת הרבנים הראשיים הרב אליהו והרב שפירא זכר צדיקים לברכה) שאינן מתירות לנתק ממכשירים את מי שנקבע בו מוות מוחי־נשימתי, על אף הגדרת הרפואה שמדובר במוות מוחלט שאין ממנו חזרה, ועל אף העובדה שפסיקה זו מונעת נטילת איברים חיוניים מן המת להצלת נפשות.

לא בכל מחיר

כמו בכל נושא הלכתי, ובוודאי שבנושאים רגישים מעין אלה, צריך להיזהר גם מהתנועה ההפוכה, והיא יצירת תדמית לא מדויקת לעמדתה של ההלכה בהקשר של הכרעות בסוף החיים. עם הסכנה הזאת כבר נפגשנו. על אף פסיקת הרבנים הראשיים נותרה ברשות הרבים התדמית שההלכה אוסרת תרומת איברים חיוניים מן המת בכל תנאי ובכל מצב. רק התגייסות של רבנים בציונות הדתית, הרב הראשי לישראל הרב לאו הי”ו, רבני צהר וגופים אחרים, לשינוי תדמית שגויה זו הביאה לשינוי משמעותי, וביחד עם המרכז הלאומי להשתלות ופעולותיו המבורכות אנו נמצאים כיום בשיעור הסכמה של כשני שלישים מהאוכלוסייה לקיים את מצוות התורה ולהציל חיים בזמן אמת.

תופעה דומה אנו מוצאים בסוגיות שונות בסוף החיים. התדמית הציבורית הרווחת היא שההלכה תובעת לעשות פעולות אקטיביות להארכת החיים בכל תנאי ובכל מצב. אין מקום להתלבט בשאלות של הנשמה, החייאה, הזנה, טיפולים הירואיים וכדומה, מכיוון שאין לנו רשות לקבל הכרעה כלשהי בתחומים אלה. וכמו בסוגיית השתלת איברים – תדמית זו שגויה מאוד.

כבר מדברי הרמ”א (יו”ד שלט, א) עולה שלא זו בלבד שיש מצבים שבהם מפסיקים טיפול, אלא שאפשר שיש איסור במניעת פטירתו של האדם בנפש שלווה ובהשקט. קו גבול דק מאוד נמתח אפוא בין האיסור המוחלט לקירוב אקטיבי של מות האדם ובין הרפיה ושחרורו ללכת לבית עולמו. פוסקי ההלכה עוסקים כבר מאות שנים בניסיון להגדיר את קו הגבול הזה ובסוגיות ההלכתיות והאתיות הכרוכות בכך.

הצלחת הרפואה אך מעצימה את הצורך בהבחנה הזאת. הארכת תוחלת החיים מגדילה מאוד את המציאות של בגידה דו־כיוונית של גוף ונפש: לעיתים מדובר בבגידת הגוף, במחלות חשוכות מרפא ובייסורים עצומים על אף שהתודעה נמצאת בשיא אונה, ולעיתים מדובר בגוף בריא ומתפקד אך בתודעה דמנטית שהולכת ושוקעת בתוך עצמה. לא זו בלבד אלא שהרפואה מסוגלת כיום להותיר מערכות שונות בגוף האדם בתפקוד מלאכותי (אפשרות זו נחשפה לציבור בעת פטירתו של אריאל שרון), ואפשרויות אלה יוצרת סוגיות ההולכות ומתחדשות בכל יום.

פעמים רבות ניצבת אפוא המשפחה מול הצורך להכריע האם להנשים, האם להזין באופן מלאכותי וכיצד, האם להורות על החייאה בכל מקרה של התדרדרות וכדומה. השאלה מוטלת בפניה בשל העובדה שרבים אינם נותנים הוראות מקדימות, ונקודת המוצא של האתיקה היא שלרוב המשפחה היא המבטאת באופן הקרוב ביותר לדיוק את רצונו המשוער של המטופל. הצוות הרפואי מבאר למשפחה את המציאות, את הסיכויים ואת הטיפולים האפשריים, ומצפה להכרעתה והדרכתה.

ברם, המשפחה מתקשה מאוד לקבל את ההכרעות האלה, וזאת בעיקר בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא ההלכתית – גם משפחות מסורתיות, ועל אחת כמה וכמה אלו הנאמנות לברית המצוות, יראות ובצדק לקבל החלטות כאשר עמדת האתיקה ההלכתית אינה ברורה להן. אלו הם דינים של חיים ומוות, וגם אם לאורך החיים לא הייתה הקפדה בשמירת המצוות, כאשר ניצבים מול המוות מעוניינות משפחות רבות לעשות רק את המותר.

סיבה שנייה היא המבנה המורכב של משפחה: בתוכה יש דעות שונות, בעיקר כאשר מדובר בעמדות הלכתיות שונות או בבעלי תשובה; ישנם משקעי עבר שמכתיבים את הדינמיקה במשפחה; ובעיקר – ישנו רצון למנוע נקיפות מצפון, ורצון “לדעת שעשינו את כל מה שאפשר”, כדי שלא לחיות לאחר פטירת קרובם באבל שלא ניתן לשקמו. כל זה אף על פי שלעיתים דווקא טובת החולה היא להרפות.

ללוות בדרך האחרונה

בשל ריבוי המצבים האלה, מגוון האפשרויות הרפואיות, העברת האחריות מהצוות הרפואי אל רצון החולה ומשפחתו והסוגיות ההלכתיות הסבוכות, הולכת וגוברת בשנים האחרונות המודעות הרבנית לצורך ללוות משפחות ולהיות כתובת להתלבטויות. כתובת זו אינה באה כתחליף לצוות הרפואי ואינה נאבקת בו כי אם להפך: חותרת למציאת המעשה הנכון והראוי בשילוב של המשפחה, הצוות הרפואי והסיעודי ועולם ההלכה והאתיקה ההלכתית. בצהר הבנו גם כן את הצורך במתן מענה כזה ופתחנו את ‘צהר עד מאה ועשרים’ שנועד לתת את המענה האתי־הלכתי בדיוק לסוגיות אלו.

מה למדנו מניסיוננו ההולך ומצטבר? הצורך אכן הולך וגובר, וסביר להניח כי משפחות רבות מאוד בישראל תיאלצנה לקבל הכרעות לקראת סוף החיים. גם מתן הוראות מקדימות צריך להיעשות על פי ההלכה, שכן ישנן הוראות שמותר לתת וישנן כאלה שאין לתת אותן. האפשרות החדשה לעשיית ייפוי כוח מתמשך ולמנות בן משפחה או אדם אחר לקבלת ההחלטות בזמן אמת כוללת גם היא בתוכה החלטות חיוניות שונות. על אחת כמה וכמה כאשר מתקיים אירוע בלתי צפוי (כגון נפילה ודימום מוחי קשה), אך גם בתהליכי שקיעה איטיים.

כאשר אנו מדברים על צורך, אנו עוסקים בשלושה תחומים. ראשית – בידע, בהנגשת העמדות ההלכתיות ומקורותיהן, הדילמות וההכרעות, ובסיפורים של אנשים שהתמודדו עם סיטואציות דומות כשער כניסה למשפחות שנתקלות במציאות המורכבת הזאת. שנית – במקור מוסמך שאליו ניתן להתקשר בכל שעות היום והלילה, לשאול ולהתייעץ בסוגיות אלה. אנשים שהוכשרו לכך, הבקיאים בתחומם, עם צוות רפואי וסיעודי מקצועי מייעץ.

ושלישית – מתן יחס ומגע למשפחה שאינו הלכתי בלבד, אלא גם ייעוצי הניתן בשילוב של איש דת וסמכות מקצועית כגון עובדת סוציאלית, שמטרתו לסייע בהכרעה משפחתית הלכתית, אתית ומוסכמת על כולם, מתוך מודעות עמוקה לכך שהמשפחה תמשיך לחיות ביחד וישנה חשיבות עליונה שלא לקרוע אותה.

התבגרנו. אנחנו מבינים כי שיח על המוות ועל החלטות בסוף החיים הוא חיוני מאוד. הוא מהווה התייצבות בפני ריבונו של עולם, שהוא מלך ממית ומחיה, ועשיית רצונו גם בשעות המיוחדות האלה. כל זה בדרכה של תורה, באנושיות ובמוסריות.

שליחת שאלה בנושא המאמר


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


דילוג לתוכן