המקשיב היטב להספדים הנאמרים על רוב מוחלט של בני האדם בוודאי שם לב לאחד המאפיינים המובהקים של הספדים אלה: הנושאים העיקריים שנאמרים בהם. כמעט כולם עוסקים במקומו של אותו אדם כלפי הבריות, באנשים שבהם נגע, בחסד שהוא עשה, בנכונות שלו לעזור, בתפקודו בקהילה, במפגשים שלו עם אנשים אחרים וכדו'. ההישגים בתחומים אחרים מוזכרים הרבה פחות. תחום שני המודגש בהספדים הללו הוא היושר, הכנות, הנאמנות, החיוך, המסירות, ובכלל ההתנהגות המוסרית הבסיסית שלו בתחום העיסוק המרכזי שלו.
מבחינה זו, דברי המספידים מתאימים מאוד מאוד לדברי המשורר בתהילים: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח…". דברי דוד המלך הם חלק מרשימות שונות שקיימות בכתבי הקודש, שלכולם מאפיין מובהק: את המקום העיקרי והיסודי בהם תופסת ההתנהגות הערכית של אדם בהקשרים שונים. הקשרים אלה כוללים תחומים של "בין אדם לעצמו", והם ציון התחומים הערכיים שלאורם הוא מעצב את התנהגותו, ו"בין אדם לחבירו" בתחומים רבים ומגוונים – למן התנהגותו הראויה בענייני כספים, ועד האחריות והרצון להיטיב עם הבריות.
האם הדבר אומר שאין משמעות לנושאים אחרים? לא יהיה זה נכון לקבוע כי התחומים האחרים – למן תלמוד תורה ועד הישגים מקצועיים, הם חסרי משמעות; לא יהיה זה נכון לבטל את הכשרונות של האדם בתחומי עיסוקו, ואת התרומה שהוא תרם לעולם התורה, או המדע, התרבות, הכלכלה או המדיניות. היותו של האדם בעל צלם א-לוהים משמעותו גם ליטול אחריות על העולם, לקדם אותו, ולהביא לידי ביטוי את הכשרונות הרבים שנאמרו בו. אולם, כל אלה הם שניים בסדר. היסוד החשוב ביותר, גם בעיני בני אדם וגם בעיני הנבואה, הוא היותו אדם בין הבריות ומערכת הקשרים הזו.
מה אנו יכולים ללמוד מכך? הדבר יכול לעצב את החיים שלנו עצמנו, באותה תודעה ובאותו כיוון. לזכור תמיד את מי שסובב אותנו. להיות מודע לכך שגם מעולמה של הנבואה וגם מעולמם של בני האדם – עולם חסד ייבנה, ולא באופן מלאכותי וטקסי, כי אם מעומק הנשמה ומהרצון להיטיב, נרקמים היחסים הטובים בין בני אדם. לבסס את המשקל העצום של סבר הפנים הנפתח לסובבים אותנו, למן מעמדו ההלכתי כפי שציין הרמב"ם בהלכות צדקה, ועד למה שאנו מכירים מעצמנו ומבשרנו – כל אחד מאתנו מתעודד ומתעצם מכך שפנו אליו באופן מאיר פנים, והדבר חולל בו נפלאות. ההספדים האלה הם תמונת ראי חיונית לא רק כדי לחולל את הזיכרון הטוב של ההולכים לבית עולמם, כי אם כדי להיות מצפן לדרכם של החיים עלי אדמות.
