סוגיית השימוש בזרעו של נפטר לאחר מותו, כאשר הוא לא הותיר הוראה כלשהי בנושא, היא מהעדינות והקשות שקיימות, וצריך לצעוד בה בזהירות, ברגישות ובמתינות. היא קשורה בשני מעגלים. הראשון שבהם הוא המעגל האתי הממוקד – האם מותר לעשות זאת ומי רשאי להחליט בעניין זה.
את עמדתנו פרסמנו לפני שנים בנייר עמדה של "צהר לאתיקה" ובעיתונות, ותמציתה היא שרק האלמנה רשאית לעשות זאת, מכוח הברית שנכרתה בינה ובינו, הכוללת בתוכה גם הבאת ילדים לעולם. מעבר לכך אין אנו רשאים להפוך אדם להורה ללא ידיעתו, גם אחרי מותו. ניתן לקרוא את נייר העמדה הזה באתר צהר לאתיקה, תחת השם "שימוש בזרעו של מת".
הדיון הקלאסי כאמור הוא כאשר אין אנו יודעים את רצונו של הנפטר. במצבים שבהם רצונו ידוע לנו, נקודת המוצא היא שאנו עושים את רצונו, כחלק מ"מצווה לקיים דברי המת", ומתוך הכרה כי מותר לאדם לצוות לפני מותו על דברים שאינם אסורים על פי ההלכה.
הכרה זו מעוררת שלוש שאלות מערכתיות. ראשונה בהן נוגעת למעבר מ"מותר" ל"מומלץ" או "רצוי" – האומנם מדובר במדיניות שהיא רצויה לכתחילה, או שהיא רק נענית לרצונו של אדם? יש המתבססים על מצוות ייבום, המלמדת על החשיבות להקים זרע ושימור שמו של אדם, כדי לעודד את ההפריה לאחר המוות. אין לראות בכך הוראה הלכתית, אלא עמדה חיובית לכתחילה. בעבר לא הייתה אפשרות לעשות זאת, ועל כן אין לנו רציפות הלכתית הדנה בכך. נראה כי הגדרת התהליך כמומלץ או רצוי היא מרחיקת לכת. מדובר בהיתר, לא בחובה ואף לא בעידוד.
שאלה מערכתית שנייה היא מה תפקידה של החברה בסוגיה זו: האם לעסוק בהצעת שימור הזרע ולהנגיש אותה לכל חייל מילואים? או שמא ללכת לקצה השני ולקבוע כי אין המדינה מתעסקת בכך, אין זה תפקידו של הצבא, ובכלל אין מקום לחברה להתערב בסוגיות רגישות אלה? ואולי יש לנקוט בעמדת ביניים, כגון תקצוב התהליך למעוניינים וכדומה?
שאלה זו חורגת משימור הזרע עצמו, והיא עוסקת בסוגיות רחבות יותר הנוגעות למורל הלחימה, לתפקיד החברה ולמדיניות הכללית של סוגיות ההפריה. נראה כי טוב תעשה החברה על מוסדותיה שלא תתערב בנושא ההכרעה כלל וכלל, אך תמצא דרך לאפשר לעשות זאת למי שמעוניין, בהגבלות מסוימות.
הנושא השלישי רחב בהרבה. סוגיות שימור הזרע אינן נוגעות רק לחייל עצמו: הן נוגעות לסובבים אותו, וללחץ שהאפשרות הזו יוצרת; הן נוגעות לנשים רבות, שתושפענה מכל החלטה בתחום זה; הן נוגעות ליחסי הורים וילדים; הן נוגעות לדיון בזכויותיו של ילד שלא נולד עדיין, ושלא ייוולד אם הדבר לא יוּתר; והן נוגעות בהשפעה העמוקה שיש לתורת ישראל, למצוות "פרו ורבו" ולאתוס היהודי שעבר במסורת.
זו דרכן של סוגיות אתיות רבות, שמשעה שהאפשרויות נפתחות אנו דנים לא רק במה שהמדע מאפשר לעשות, אלא גם בשאלה מה ראוי לעשות.
טוב תעשה המדינה אם תקים ועדה רחבה שחבריה מצויים בתחומי ידע רבים ואוחזים בתפיסות עולם מגוונות, שתציע לכנסת הצעת חקיקה מסודרת בנושאים אלה. הכנסת, כמקור סמכותה של המדינה, היא שתכריע אם ומה לאמץ מתוך ההמלצות שתוגשנה לה, והנושא הרגיש והעדין הזה יוסדר לפחות מבחינה חוקית. ההשפעות הנפשיות שלו תהיינה רחבות היקף.
