לאחרונה פרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל הנחיות העוסקות באחד הנושאים הרגישים ביותר ברפואה: הפסקת טיפול חסר תוחלת בחולים הנוטים למות. הדילמה הזו מוכרת כמעט בכל בית בישראל: הארכת תוחלת החיים בזכות הרפואה המודרנית מגדילה למדי את המצבים שבהם הגוף בוגד והתודעה קיימת, ומנגד – מצבים שבהם הגוף מתפקד אולם התודעה דמנטית.
ברגעים כאלה, קרובי המשפחה נותרים חסרי אונים, ומבקשים, בין היתר, עצה והכוונה הלכתיים. אני אישית מקבל על בסיס יומיומי פניות בנושאים כגון חיבור להנשמה, טיפול פליאטיבי, פעולות להמשך החיים ללא אופק רפואי ועוד.
אחד האתגרים הגדולים להלכה, בהקשר זה, הוא השתרשותן של תפיסות ציבוריות שגויות ביחס לעמדתה, בפרט כאשר קיימת קשת של דעות מטעם פוסקי הלכה שונים, ואילו רק אחת מהן נתפסת כעמדה ההלכתית המקובלת. אנו מכירים את התופעה הזו היטב בתחום השתלת איברים, ורבים מגדולי רבנינו הי”ו התגייסו כדי להציל נפשות בישראל, לפסוק הלכה כראוי, ולשנות את התדמית השגויה לגבי יחסה של ההלכה לתרומת אברים.
גם בנושא המשך הטיפול קיים קיבעון הלכתי מוטעה, המביא להרבה מאוד כאב. מתיחת הקו בין החובה להציל את הנפש באופן מתמיד – ואין אנו יודעים משמעותה של כל נשימה בעולמו של האדם – ובין האיסור למנוע בעד האדם להיפטר לבית עולמו בנחת, היא קשה מאוד, אך הכרחית.
במוקד צריכה לעמוד טובת החולה, לא טובת המשפחה. פעמים רבות המשפחה רוצה להרגיש שהיא “עשתה את הכל” למען יקירה. בני המשפחה מחליטים “לא לוותר” לחולה, אך בפועל מייסרים אותו לחינם. לעיתים זה אף דומה יותר למתקפה מאשר לטיפול. מנגד, יש המקצרים ימיו של אדם ב”גרמא”, כלומר באמצעות מינונים מוגזמים של תרופות או אמצעים מעין אלה. זו פעולה אסורה, שלעיתים אף עלולה להיות מוגדרת כרצח. גם כאן, לא המשפחה היא העומדת במוקד הדיון האתי־הלכתי, אלא המטופל.
ההנחיות החדשות של הסתדרות הרופאים בנושא זה צריכות אפוא להיבחן בשתי רמות. ברמה העקרונית, עצם העובדה שיש הנחיות לבדוק אם הגיעה העת לשחרר, להפסיק טיפולים חסרי תוחלת, לאפשר לאדם שלא להתייסר – היא מבורכת ונכונה, גם מבחינה הלכתית. עם זאת, אסור שאלה תהפוכנה להנחיות קשיחות, גורפות ומחייבות, המתעלמות מכל מקרה בנפרד, מרצון החולה, מקדושת החיים, מהכאבים והייסורים. כל אלו הם בוודאי שיקולים אנושיים, אך גם שיקולים הלכתיים מהמדרגה הראשונה. משפחה הניצבת בפני מצבים אלה יכולה למצוא ללבטיה אוזן קשבת, לב מבין ומוח למדני אצל פוסקי ההלכה העוסקים בתחום, ויחד עימם למצוא את ההדרכה הנכונה בכל מצב בנפרד.
