דיני ירושה מעצבים את מה שצריך להיעשות עם רכושו של אדם לאחר פטירתו. הם עוסקים בעיקר בהיבטים הממוניים של הנכסים ושל תחומים אחרים שנותרו, שכן ״לא במותו ייקח הכל, לא ירד אחריו כבודו״.
ברם, גם לפני המהפכה הדיגטלית, אך היא העצימה מאוד מאוד את השאלה, עולה השאלה ביחס לתכתובות שלו, ליומנים האינטימיים שלו, ולתחומים אחרים ששייכים לעולם הפרטי שלו. אלה היו אסורים בחדירה ובשימוש כל עוד הוא היה בחיים, וזכו להגנה מכוח איסור הרכילות, שכן ״הולך רכיל מגלה סוד״. הם גם זכו במשך השנים בהגנות מיוחדות, כאשר הידועה ביותר ביניהן היא ״חרם דרבנו גרשום״, שאחד מפרקיו אוסר באיסור החדירה לפרטיות האדם.
מה נותר מכך לאחר מותו? האם איסורים אלה מחייבים להשמיד את כל הנושאים האישיים שבדבריו? האם מותר לפרסם את מה שהוא לא החליט לפרסם בחייו? ובעידן המודרני: מה מעמדו האתי וההלכתי של חשבון המייל שלו (השאלה קשורה הן למדיניות הראויה של ספקי שרות המייל, וחסימת כתובת המייל כאשר המידע מגיע אליהם, והן בהנחה שאין מדיניות כזו, והחשבון לא נחסם או שאפשר למנוע את חסימתו)? של הקבצים במחשב? האם למישהו יש בעלות על הצדדים הנפשיים שבהם?
הסוגיה מסובכת הרבה יותר, שכן בחלק גדול מהמקרים אין מדובר רק בשאלת היחס בין הנפטר לבין האחראים על עזבונו, כיוון שיש השלכה גדולה גם לגורמים שלישיים. למשל, מכתבים שקיבל או שכתב – פרסומם נוגע גם לנמנעים. ומה אם יש בדבריו יומים אישיים המספרים סיפורים על המשפחה, ולעתים לא מחמיאים לה?
האם יש לכך עמדה הלכתית?
קשה למצוא מקורות הלכתיים לסוגיה זו, על אף שהייתה רלוונטית גם לפני העידן הדיגיטלי. יש מעט תשובות הלכתיות על כך (הרב פלאג׳י, שו”ת חקקי לב א, יו״ד מט), אבל גם הם כתובים בלשון מתלבטת, וגם ההנחות שיש בהן ניתנות לערעור.
במבט ראשון, נראה כי בשל העובדה שיש איסור לשון הרע גם כלפי אדם שנפטר, הרחבת ״הולך רכיל מגלה סוד״ כוללת בתוכה את החובה לחסום מיד את חשבון המייל שלו, לא לחטט בדבריו, ולא לפרסם כלום ממה שהוא לא החליט בחייו לפרסם. כך אמנם ילך לאיבוד אוצר עצום ויקר של מכתבים, מאמרים, יומנים והיבטים משפחתיים אחרים, אבל עמדה זו סוברת שאין לנו ברירה, ונקודת המוצא היא שכל מה שהוא עצמו לא הכריע לפרסם בחייו – אסור לפרסום לאחר מותו, ומכוח זה גם אסור בחדירה. אחד המקורות החזקים ביותר היכולים להוות בסיס לעמדה זו הוא דברי הגמרא:
״מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור? שנאמר: וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר” (יומא ד ע״ב).
הגמרא מלמדת שברירת המחדל היא שאסור לפרסם, כל עוד אין היתר מפורש לעשות כך, וההשלכה לגבי נפטר נראית עמדה סבירה ביותר. יש לזכור שחפץ חיים התייחס לגמרא זו כדברי מוסר ולא כדברי הלכה, אולם עדיין היא מהווה מצפן מסוים.
אפשרות שניה היא עמדת מתונה יותר, הסוברת כי לנעליו של הנפטר נכנסים דורשי טובתו, והם רשאים לפעול מתוך הנחה הדומה ל״זכין לאדם שלא בפניו״, ולזכות אותו בהוצאה לאור של דבריו השונים, שהוצאתם זכות היא לו. כמובן שעמדה זו תציל מחד גיסא הרבה דברים שהיו הולכים לטמיון, אולם היא בעייתית מבחינה מעשית משתי סיבות: ראשונה בהן היא הצורך לקבוע מהי ״זכות״ (אם כי הדבר נעשה בהרבה סוגיות הלכתיות, כגון גיור), ובעיקר כאשר מי שמזכים לו (הנפטר) לא יכול להביע את עמדתו בדיעבד, כפי שאנו מוצאים בהרבה סוגיות המבוססות על ׳זכין׳. בעיה שניה, כאמור, היא החובה לקחת בחשבון גם את הנפגעים הפוטנצייאליים, למין העובדה שבן המשפחה המופקד על העיזבון עלול להיחשף לדברי לשון הרע רבים שהנפטר כתב לעצמו על בני המשפחה ועכשיו יודעים אותם, ועד לפגיעה של מכותבים אחרים.
מבין האפשרויות השונות אני נוטה לעמדת ביניים. נקודת המוצא היא שלא מפרסמים, בשל ״הולך רכיל מגלה סוד״ גם לאחר המוות, ובשל הגמרא ביומא. ברם, כאשר יש חשיבות לפרסומים האלה, יש מקום לפרסם את הדברים כאשר מתקיימים כל התנאים האלה:
א. לא ידוע לנו מפורשות כי הנפטר לא רצה לפרסמם, ואנו מניחים כי הוא לא פרסם מסיבות פשוטות, כגון חוסר עניין לפרסם, שפע גדול של דברים, סברא שזה לא מעניין אף אחד וכדו׳.
ב. הדברים אינם פוגעים בכבוד הנפטר, או בכבודם ופרטיותם של אחרים החיים בתוכנו.
ג. יש בהם חשיבות, ויש לנו יסוד להעריך שבשל החשיבות שלהם הנפטר היה מסכים לפרסום.
ד. הפעולה כולה תיעשה לשם שמיים, מתוך רצון להוסיף טוב בעולם, ולזכרו המיטיב של הנפטר, כשם שאנו מוצאים תנאים אלה ב״לשון הרע לצורך״ וכדו׳.
