גם כאשר אנו עוסקים בסוגיות סוף החיים אנו מוצאים עצמנו במקום מיוחד. בירור זה איננו מתרחש בחלל ריק. הוא מתקיים על רקע מסוים ועל בסיס תפיסות קיימות. הוא מחייב יושרה הלכתית, אומץ רוחני, וכתפיים רחבות המאפשרות לבחון את הנחות היסוד. נדרשת התמודדות עם תדמיות, שחלקן ציבוריות, אך חלקן נמצא בעומק גם בבית המדרש – בקריאה מחודשת של המקורות ובערעור על עמדות שנתפסות כעמדת ההלכה.

התמודדויות שכאלו נעשו בדורנו בסוגיות שונות; ואחת הדוגמאות המובהקות להכרעות ממין זה מצויה בסוגיית תרומת איברים מן המת.¹ העמדה ההלכתית הבסיסית, והתדמית ההלכתית שהתלוותה לה, יצרו תדמית חד־משמעית שלפיה ההלכה אוסרת הצלת חיים של אדם אחר על ידי תרומת איברים. ההלכה נתפסה כמי שאינה מכירה במוות המוחי הנשימתי, וממילא סברו רבים כי לפי ההלכה לא ניתן לתרום איברים חיוניים המחייבים הכרה רפואית־הלכתית במוות המוחי הנשימתי. אולם הרבנים הראשיים לישראל לשעבר, הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל, בחנו סוגיה זו מחדש – בעוצמתם הרוחנית הגדולה ובכתפיהם הרחבות – ופסקו בשנת תשמ"ז כי מבחינה עקרונית ההלכה מכירה במוות זה; וכך פסק גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל. חשוב להדגיש כי כולם קבעו תנאים מסוימים שרק בהתקיימם תתורגם הכרה זו להיתר לתרום איברים. תהליך מימושה של עמדתם היה ארוך ומורכב – ואף חייב חקיקת חוק מיוחד העוסק בקביעת המוות המוחי־נשימתי וכן השארת מרחב לעמדות הלכתיות אחרות שאינן מכירות במוות המוחי־נשימתי – אולם סוגיה זו מדגימה את הבחינה המתמדת של המציאות שההלכה מצויה בה, ואת חשיבותן של פסיקות מדויקות.

בראש ובראשונה יש לתת את הדעת על כך שבמקורות חז"ל איננו מוצאים הוראה על חובה להתרפא. אדרבה, מבחינה מסוימת ניתן להתרשם כי ההפך הוא הנכון: מעצם העובדה שנדרש מקור מיוחד המלמד כי ניתנה לרופאים רשות לרפא, אפשר להסיק שנקודת המוצא היא שרפואה אסורה. אומנם פוסקי ההלכה קבעו כי הלימוד מפסוק זה נדרש לשם הענקת חסינות לרופאים – כך שהרשות שניתנה להם לרפא פוטרת אותם מנזקים שנגרמו בשוגג בעקבות ההליך הרפואי – אולם ביסודו של דבר אין בידינו מקור מפורש המחייב את האדם להילחם על חייו.

אומנם יש יסודות מצרניים לכך, כגון האיסור להתאבד (שאפשר אולי להסיק ממנו כי אדם המתחמק מטיפול במחלתו הרי הוא כמי ששולח יד בנפשו בצורה פסיבית), האיסור לחבול בעצמו, או החובה של "ונשמרתם מאֹד לנפשֹתיכם" (דברים ד, טו), שאף שעוסקת במקורה בשמירה רוחנית מפני התדרדרות לעבודה זרה, נדרשה גם כחובה של שמירת הגוף. כל המקורות הללו מלמדים אומנם על המבט החיובי על האדם הבוחר להתרפא, אולם אינם מקור מפורש המחייב את האדם לרפא את עצמו.²

ניתן גם לטעון כי אם ההלכה מחייבת לחלל שבת בעבור פיקוח נפש, הדבר מוכיח שהיא מחייבת להתרפא,³ אולם ניתן לחלוק על הוכחה זו וכך נהגו חלק מהאחרונים. ואכן, ההלכה עוסקת יותר ברשות להתרפא, ולא בחובה לעשות זאת; ולעובדה זו השפעה ניכרת על התייחסותה של ההלכה לסוגיות השונות ובעיקר לאוטונומיה של החולה. למעלה מכך, הרשות שניתנה לרופאים היא "לרפא", וכלל לא ברור שניתנה להם רשות לעשות פעולות רפואיות שאינן מרפאות את האדם אלא מאריכות את חייו ללא תוחלת וללא אופק.

הוא הדין גם לסוגיות המתחדשות של סוף החיים, בין כאשר מדובר בטכנולוגיות שונות, בין כאשר מדובר בהעצמתם של ערכי יסוד באתיקה הרפואית ובראשם כאמור האוטונומיה של החולה. גם כאן, הדיון איננו מתחולל בחלל ריק. התדמית ההלכתית הקיימת היא שאסור להרפות עד הנשימה האחרונה. רבים סוברים כי לפי ההלכה אין לנו בחירה כלשהי ביחס לחובת המאבק על החיים: החיים אינם שלנו כי אם של ריבונו של עולם, וממילא איננו רשאים לוותר עליהם או להרפות מהם. לפיכך סבורים רבים כי ההלכה מחייבת לעשות הכול כדי להאריך את החיים, ללא תנאי וללא סייג. לתפיסה זו נוספת גם האמירה שאין אנו יודעים את הערך הגדול של רגע חיים אחד, ועל כן אנו חייבים להילחם בכל מחיר על כל נשימה ולא להרפות. היו אף שפסקו כי כל זה נכון גם אם החולה מתנגד לזה בכל תוקף.

לפרק הבא

לפרק הקודם

הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"? – לעמוד הראשי ולתוכן  העניינים

לקריאה נוספת:

• גם בסוף הדרך ההלכה לצידכם
• נייר עמדה: קיום מצוות על ידי חולה
• דמנציה וערכים יהודים – מפגש של עמותת עמדא וארגון רבני צהר

1. ראו נייר עמדה 'תרומת איברים'.
2. ראוי לציין את דבריו של החזון אי"ש, קובץ איגרות חזו"א, חלק א, איגרת קלו: "וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית בדרכי הטבע במה שנוגע לבריאות, למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר בה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ואפילו ל'מינים' להתרפא. והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת".
3. כפי שסבר הרמב"ן, בחיבורו תורת האדם, שער המיחוש, ענין הסכנה (מהד' שעוועל, עמ' מב).