א. אסור לקצר באופן אקטיבי חיים של כל אדם, ¹ובכלל זה אדם הנמצא במצב וגטטיבי קבוע (PVS) או במצב הכרה מינימלי.²

ב. חובה להעניק לחולה במצב PVS טיפולים שוטפים דוגמת הזנה, ³הנְשמה ומתן תרופות שגרתיות. היחס אליו בטיפולים אלו הוא כאל חולה הנמצא בתודעה מלאה, על פי העקרונות המפורטים בפרקים הקודמים.⁴

ג. לגבי טיפולים שאינם שוטפים שנועדו לטפל במניעת סיכון לחולה – כאשר דעת הרופאים היא שנכון לטפל בו, ומדובר לאחר טווח זמן המותאם לסיבה שהביאה להגדרתו במצב PVS, ⁵יש להבחין, בהיעדר הוראות מקדימות של החולה, בין שני מקרים. כאשר מדובר בטיפולים יעילים שסביר להניח שחולה בהכרה היה בוחר לעשות, חובה לעשותם. כאשר מדובר בטיפולים ברמת סיכון גבוהה, אשר ניתן להעריך שחולים רבים היו מסרבים לקבלם, אין לעשותם.⁶ 

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• האם חולה שאינו דתי רשאי להחליט לסיים את חייו?
• האם אני חייבת לנסות להתרפא מסרטן?
• תרומת דגימות מוח לאחר המוות לצורך מחקר בדמנציה

1. ראו לעיל פרק ו, הערה 1.
2. בחולה המצוי במצב הקרוי "צמח" (PVS – Persistent Vegetative State) המערכות התת־הכרתיות החיוניות לחיים – דוגמת מערכות הנשימה, הלב, השינה והערוּת, והעיכול – פועלות, אולם בשל הרס בלתי הפיך של קליפת המוח, מאבד החולה את יכולות החשיבה והמוּדעות, הרגש וההכרה. הדעה הרווחת בקרב הרופאים היא שחולים במצב זה אינם חווים כאב וסבל, אולם נקודה זו אינה ידועה בוודאות מוחלטת, וכמו כן מתועדים מקרים נדירים מאוד שבהם חולים כאלו החלימו. קיימים גם מצבים נוספים של פגיעה במערכת ההכרה; ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 113–117.
3. אלא אם עמדת הצוות הרפואי היא שההזנה פוגעת באיכות חייו, שיש בה סיכונים ותועלתה נמוכה.
4. לעיל פרק ח הרחבנו בשאלת הטיפול הרפואי בחולה שיש סיכוי נמוך להחלמתו. גם חולה במצב PVS נמצא בכלל זה, ודעת רוב ככל הפוסקים שאין להתייחס באופן שונה לחולה כזה. כך עולה מדברי ביאור הלכה, סימן שכט, ד"ה אלא לפי שעה, וכן כתבו שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עד, אות א; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יח, סימן יט. זו גם דעת רש"ז אויערבך; ראו מה שנכתב בשמו בנשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ב; וראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 159–160. על כן, ההתייחסות ההלכתית לחולה כזה היא כאל חולה הנמצא בתודעה מלאה.
5. על פי ההגדרות הרפואיות, משך הזמן הנדרש כדי להגדיר אדם במצב PVS משתנה על פי סוג הפגיעה, כגון ההבחנה בין החייאה שלא הצליחה וחוסר אספקת חמצן למוח, פגיעה פיזית טראומטית או מחלה ניוונית בלתי הפיכה. יש לדון אפוא בכל מקרה לגופו. היבט נוסף שיש לשקול הוא גילו של החולה. השיקולים הרפואיים המגוונים מלמדים על הצורך בקבלת החלטות מתונה וזהירה המותאמת לכל חולה בנפרד.
6. על השאלה של נטילת סיכון בטיפול רפואי ראו לעיל פרק ה, סעיף ג והערה 4. בחולה הנמצא במצב PVS עולה שאלת ההסכמה מדעת, והשאלה מי מוסמך לקבוע מה רצונו של החולה וכיצד יטופל. ראו על כך שם, סעיפים ז–י.