נקודת המוצא בכל טיפול בחולה היא שיש לומר לו את האמת ולא להחליט בעבורו מה ראוי שידע ומה אין ראוי שידע. הסיבה לכך כפולה: משום שאמירת אמת היא ערך מוסרי עליון, ומשום שהחולה עצמו חייב לקבל את כל המידע המאפשר לו להחליט על הטיפול הרצוי לו. רק במצבים שבהם אין אפשרות למסור את המידע המלא, כגון כאשר ישנה הערכה קרובה לוודאי שמצבו הרפואי יורע באופן משמעותי אם יקבל את כל המידע הזה, או שמצבו אינו מאפשר לו להבין את המידע הזה – מותר לסטות מעמדת היסוד של אמירת האמת. על השיקולים האתיים והמעשיים למסירת מידע או הסתרתו ראו בהערה.¹

על פי החוק במדינת ישראל, המטופל צריך לתת "הסכמה מדעת" לטיפול, ולשם כך יש למסור לו את המידע הרפואי הנדרש במלואו. המטפל רשאי להימנע ממסירת מידע רק אם ועדת אתיקה אישרה שזו עלולה לגרום נזק חמור לבריאות המטופל. ²

א. חובה לומר אמת ולהתרחק מן השקר. נקודת המוצא היא אמירת האמת, ורק אם יש סיבות של ממש לסטות מנקודת מוצא זו – יש להסתיר את האמת.³

ב. חולה זכאי לקבל מידע מלא על מחלתו, וחובתו של הרופא היא למסור מידע זה. המידע צריך להיאמר באופן מרוכך אשר מתחשב במצוקתו של החולה. ⁴

ג. השיקולים התומכים באמירת האמת אינם רק שיקולים רפואיים, ונועדו גם כדי שהחולה יסדיר את ענייניו האישיים, כגון צוואה ושאר הדברים הנוגעים למשפחתו ולרכושו.⁵

ד. יש חשיבות לשמוע תחילה מהמטופל מה הוא מעוניין לשמוע על מצבו הרפואי ולהתאים את התשובה לרצונו. חולה שמתעלם מהמידע או מדחיק את מצבו הרפואי – יש לכבד את בחירתו כאשר אין בכך פגיעה חמורה בו. ⁶

ה. חולה שדעתו איננה צלולה, ניתן להסתיר ממנו מידע אם ההערכה היא שסיפור האמת יפגע בו או שבמצבו הנוכחי הוא לא יבין את משמעות המידע.⁷

ו. גם בחולה שדעתו צלולה, כאשר ישנן סיבות של ממש להעריך שמסירת המידע תפגע בו, צריכה המערכת הרפואית בשיתוף עם בני המשפחה לשקול הסתרת חלק מהמידע.⁸

ז. גם כאשר ישנה עדיפות להסתרת המידע, יש לשקול זאת שוב מעת לעת – משום שמסתבר שהמידע יגיע אליו בדרך אחרת. על כן, נכון להקדים את הגילוי ולעשות אותו בדרך מתאימה, בעדינות וברגישות.

ח. כאשר נדרשים להסתיר את האמת מהחולה, יש למצוא את הדרך להימנע מאמירת שקר באופן ישיר, ורק לא לומר לו את התשובה האמיתית המלאה לשאלותיו. במקרים קיצוניים ניתן גם לשקר כאשר הדבר נצרך להרגעת החולה ואין בכך נזק. עם זאת, אסור לאדם להרגיל עצמו לשקר.⁹

ט. חולה שמת לו מת, ויש חשש שהידיעה על כך תפגע במצבו הרפואי – נכון להימנע מלהודיע לו על כך וכן להימנע מלקיים מנהגי אבֵלות בפניו. אומנם צריך לשקול אם המידע עשוי להגיע לחולה בדרך אחרת; ואם יש חשש כזה, צריך למצוא את הזמן והתנאים הנכונים על מנת לבשר לו את הבשורה.¹⁰

י. חולה שאפסו סיכוייו לחיות ושעת פטירתו קרובה, נכון להציע לו להתוודות, בתנאי שאין חשש שההצעה תפגע בבריאותו. בשלב מוקדם יותר, יש להימנע מלהזכיר את הווידוי.¹¹

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• האם חולה שאינו דתי רשאי להחליט לסיים את חייו?
• האם אני חייבת לנסות להתרפא מסרטן?
• תרומת דגימות מוח לאחר המוות לצורך מחקר בדמנציה

1. מלבד ערכי אמירת אמת והאוטונומיה של האדם על גופו, ישנן סיבות מעשיות למניעת הסתרת מידע מהחולה כיום, כאשר טיפול רפואי כולל טיפולים מורכבים וגורמי רפואה שונים, ויש צורך בשיתוף פעולה מיטבי בין הגורמים השונים לבין החולה: על מנת לבסס את האמון של החולה במערכת הרפואית יש צורך באווירה של אמת סביב החולה, ואם החולה יחשוד שמרמים אותו, הוא עלול לאבד את אמונו בצוות; טיפולים שונים דורשים שיתוף פעולה של החולה, וידיעת האמת תעלה את הצלחת הטיפול; המציאות כיום היא שהרופאים נותנים באופן שוטף מידע לחולה, והחולה מודע ורגיל לכך ולכן מוכן לזאת מראש; הפחד הנובע מאי־ידיעת האמת עלול אף להקשות על החולה באופן פסיכולוגי, ואילו ידיעת האמת עשויה להוביל לתהליך נפשי שבסופו השלמה המאפשרת התמודדות טובה יותר עם המחלה. לבסוף, במציאות ימינו, הסתרת מידע היא כמעט בלתי אפשרית, ולכן נכון שהחולה יקבל את המידע בצורה מסודרת ונכונה ולא ייחשף אליו בצורה אקראית ובדרך שעלולה לפגוע בו. לשיקולים אלה מצטרף השיקול המשפטי: מערכת רפואית המסתירה מידע חשופה לתביעות משפטיות מצד החולה ובני משפחתו.

   מנגד, ישנם שיקולים ערכיים ומעשיים התומכים בהסתרת מידע מהחולה במצבים מסוימים. חובתו הבסיסית של הצוות הרפואי היא לשמור על בריאות החולה ולהימנע מגרימת נזק. ערכי האמת והאוטונומיה אינם ערכים מוחלטים, ואפשר שכאשר ההערכה היא שבאמירת אמת ייגרם נזק לחולה, ערך החיים והשמירה עליהם יגבר על ערכים אלו. לעיתים, ידיעת האמת עלולה להביא את החולה לייאוש, דיכאון ואף להתאבדות. כמו כן, אי־ידיעת האמת יכולה לחזק תקווה, שהיא כשלעצמה יכולה לסייע בריפוי. ישנם חולים שאינם מעוניינים בכל המידע ובוחרים להתעלם מהמציאות או לדעת רק חלק ממנה. במקרים כאלה, הרופא צריך לכבד את רצון החולה ולפעול בהתאם. שיקולים אלה צריכים להשפיע לא רק בשאלה האם לספר, אלא גם בצורת אמירת הדברים, ובתיווך ההכרחי שבין העובדות ובין החולה.ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'גלוי מידע לחולה', עמ' 479–512; שמעון גליק, 'דיווח אמת לחולה', ספר אסיא, ז (תשנ"ד), עמ' 15–22; ערן סגל, 'אמירת אמת לחולים: האם ללכת עד הסוף?', כתב העת לניהול סיכונים של MRM, 10 (2000), http://www.mrm.org.il/?categoryId=96896&itemId=221277; שרה אילן, שמעון גליק ואלן גוטקוביץ', 'אמירת אמת לחולי אלצהיימר ושטיון בשלבים הראשונים של המחלה', הרפואה, 153.9 (2012), עמ' 537–540; בנימין גזונטהייט ואחרים, 'אמירת אמת לחולה: דיון במקורות יהודיים', הרפואה, 153.10 (2014), עמ' 613–616 (https://bit.ly/3jQlyxL).

2. חוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996.
3. אמירת אמת היא ערך גדול ונשגב, והתורה לא רק אסרה שקר אלא אף הזהירה להתרחק ממנו (בשונה מציוויים אחרים): "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). חז"ל הפליגו בחשיבותה של אמירת אמת ואמרו "על שלושה דברים העולם עומד – על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה, אבות א, יח). אף על פי כן, קבעו חז"ל שערך אמירת האמת איננו ערך מוחלט, ו"מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" ואף מצווה לשנות (יבמות סה ע"ב). ישנן דוגמאות רבות נוספות בתלמוד ובפוסקים למקרים שבהם מותר ואף מצווה לשנות מפני הצורך. ראו שו"ת הרמ"א, סימן יא; שו"ת תורה לשמה, סימן שסד; שם, סימן שעא. ראו גם ר"י יובל שרלו, 'מדבר שקר תרחק', צהר, א (תש"ס), עמ' 13–24, https://bit.ly/3qVLkVa; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'גלוי מידע לחולה', עמ' 493–500. כפי שכתבנו במקום אחר, נקודת המוצא צריכה להיות אמירת האמת. ראו תשובה קצרה באתר "צוהר לאתיקה", http://bit.ly/37B5om4.
4. בכמה מקורות מצאנו שמונעים מידע מחולה כדי לשמור על בריאותו. על פי הברייתא במועד קטן (כו ע"ב), אין מודיעים לחולה שמת לו מת, שמא תיטרף דעתו, וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה, שלז, א. וראו להלן סעיף ט). אומנם אין מדובר כאן בהסתרת מידע רפואי מהחולה, אך ניתן ללמוד מכאן שבמקרים מסוימים גורם חיצוני יכול לקבוע כי יש למנוע מידע מהחולה. ממדרש קהלת רבה (פרשה ה), בעניין מחלתו של חזקיהו, ניתן ללמוד מצד אחד שהנוהג המקובל הוא שאין מספרים לחולה על מצבו, כדי שלא תיחלש דעתו, ומי שנוהג אחרת ראוי לביקורת; ומצד שני, שהשיקול העיקרי הוא טובתו של החולה, ולכן אם ההערכה היא שאמירת האמת דווקא תיטיב את מצבו – צריך לומר לו את האמת. מנגד, הברייתא במסכת שבת (לב ע"א), שנפסקה להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה, שלח, א) תומכת באמירת אמת לחולה הנוטה למות, לצורך אמירת וידוי. ראו על כך להלן סעיף י.

   בדברי הפוסקים בדורות האחרונים, יש הסוברים שאסור לגלות לחולה אנוש את מצבו הרפואי, וכך מפורש בשו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג. אומנם, הר"מ פיינשטיין לא עסק בתשובה זו באופן ישיר בשאלה, והר"י שפרן (ראו להלן) כתב שדבריו עוסקים במקום שנוסף לאמירה כזו הרופאים גם חדלים מלעשות כל מאמץ סביבו. את אמירת המידע אסר גם בעל שו"ת בצל החכמה (חלק ב, סימן נה). הוא מסייג את דבריו וכותב שאף על פי שיש להעלים מן החולה את מחלתו, אין להטעותו שהמחלה איננה רצינית. דעת הר"י זילברשטיין ('האם מותר או רצוי לגלות לחולה על מחלתו האנושה?', עמק הלכה: אסיא, כרך א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 163) היא שעדיפה השתיקה והעלמת האמת, חוץ ממקרים שבהם יודעים בוודאות שהדבר לא יזיק לחולה. לעומתם, הר"י שפרן ('אמירת אמת לחולה על מצבו', ספר אסיא, ז [תשנ"ד], עמ' 23–30) כתב שברוב הפעמים יש לספר לחולה את האמת, כיוון שזו זכותו, ובפרט חולה אנוש שצריך להתוודות ולהכין עצמו לעולם שכולו טוב – מה גם שכיום לא ניתן להסתיר את האמת לאורך זמן. הוא הוסיף וסייג שיש לנהוג בזהירות ולבדוק כל מקרה לגופו. הרב ש"י הכהן ('שליחותו של הרופא לחולה אנוש', תורה שבעל־פה, כה [תשמ"ד], עמ' קמד–קנ) כתב שכיום מוּדעות החולה למחלתו יכולה להוריד פחד ולהפחית סבל, ולכן אף שאין לומר לחולה שאין תקווה לחייו – ההכרעה אם לגלות לחולה ומה לגלות לו מסורה לשיקול דעת הרופא ובני המשפחה. ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'גלוי מידע לחולה', עמ' 503–508; נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלח, ס"ק ד. למקורות נוספים ראו נייר העמדה 'אמירת אמת לחולה על מצבו הרפואי', https://bit.ly/3tAWQb0.

   כפי שכתבנו בהערה הקודמת, חובת אמירת האמת צריכה להיות הבסיס לכל דיון. אומנם במקרים שונים ניתן ואף רצוי להימנע מאמירת אמת כפי שמבואר בסעיפים הבאים ולהלן הערות 8–9.

5. שולחן ערוך, יורה דעה, שלה, ז פסק שיש להנחות את החולה להסדיר את ענייניו לפני מותו: "אומרים לו שיתן דעתו על ענייניו, אם הלוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים הלוו או הפקידו אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות". וראו הרש"י הכהן (ראו בהערה הקודמת) שכתב שיש ערך באמירה לחולה על מצבו, גם על מנת לסדר את ענייניו הגשמיים, כגון צוואה ושאר הדברים הנוגעים לביתו, למשפחתו ולרכושו.
6. ראו לעיל פרק ה.
7. ראו בהערה הבאה ולעיל פרק יג, סעיפים א–ב.
8. כפי שביארנו בהערות 3–4, אמירת אמת היא החובה הבסיסית. על כן, הסתרת האמת או שינוי ממנה יכולים לבוא רק כשזוהי טובתו של החולה ורק כאשר מתקיימים התנאים הבאים: (א) קרוב לוודאי שהדרך הרפואית הטובה לחולה היא אחרת מזו שיקבל אם יחליט לבדו; (ב) החולה איננו מסוגל לקבל החלטות מושכלות; (ג) המניע לשינוי מן האמת הוא שמירת כבוד החולה ולא מטרות אחרות (כגון שיקולים אחרים של בני המשפחה). זאת ועוד, גם כאשר מתקיימים התנאים הללו, יש לסייג את ההיתר בכמה עקרונות והגבלות: (א) החולה קודם לכל אדם אחר בהחלטה אם יטופל וכיצד יטופל. על כן, כאשר ההנחה שלחולה יש שיקול דעת סביר, נכון שהמידע המלא יהיה בידיו. (ב) השימוש בעקרון השינוי מן האמת מפני הצורך צריך להיות מוגבל ושקול. בדרך כלל מה שמותר הוא הימנעות מאמירת האמת ולא אמירת שקר מוחלט. כאשר אין אפשרות אחרת, וזוהי טובתו של החולה, ניתן אף לשקר (ראו בהערה הבאה). (ג) גם כאשר אדם נדרש לשנות או לשקר, חשוב שלא יטמיע בנפשו את מידת השקר. ראו סוכה מו ע"ב ויבמות סג ע"א. האמוראים הסתייגו שם מאמירת שקר גם כאשר יש בה תועלת ואין בה נזק לאחר, וזאת מטעם "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיהו ט, ד). ראו גם בדברי רבנו יונה, בשערי תשובה, שער ג, ובפירושו לאבות א, יח שכתב שאמירת שקר גם כשאין בה הפסד לאיש – עונשה גדול כיוון שהיא מרגילה את האדם לשקר.
9. המקור היסודי המתיר שלא לומר אמת הוא הגמרא ביבמות (סה ע"ב, יחד עם מקורות רבים נוספים, כמבואר לעיל, הערה 3). אמירת שקר לא נזכרה שם בפירוש אלא "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". הרמב"ן (פירוש לתורה, בראשית יח, יג) מפרש שדברי ה' לאברהם, האומר בשם שרה "האף אמנם אלד ואני זקנתי" (שמובאים שם בגמרא כדוגמה לכך שהקב"ה שינה מפני השלום) הם דברי אמת, אך השינוי הוא בכך שהקב"ה מסתיר חלק מדבריה של שרה. הערוך לנר, בפירושו לסוגיה שם, מראה שבכל הדוגמאות שבסוגיה אין מדובר בשקר גמור אלא בדברים המשתמעים לשני פנים. אומנם חלק מההסברים דחוקים, אבל העיקרון ההלכתי העולה מהם הוא שגם במקום שצריך לשנות מהאמת, יש להימנע משקר גמור. ראו ט"ז, יורה דעה, סימן תב, ס"ק ח, שהסביר על פי זה את דברי השולחן ערוך (שם, סעיף יב), שאף על פי שאין צורך לומר לאדם שקרובו נפטר, אסור לשקר לו. אכן, על פי דברי החפץ חיים, הלכות רכילות, כלל א, סעיף ח, כאשר אין אפשרות לשנות – מותר אף לשקר.
10. שולחן ערוך, יורה דעה, שלז, א וראו לעיל הערה 4. מלשון הברייתא והשולחן ערוך (יחד עם דבריו בסימן תב, סעיף יב; ראו בהערה הקודמת) משתמע רק שמותר להימנע מלומר לו את האמת, אך בדברי האחרונים מבואר שאם החולה שואל על הנפטר, מותר גם לשקר ולומר שהוא חי (כל בו על אבילות, עמ' 17). לדעת הרש"ז אויערבך, אם האבל צריך לבקר את החולה, מותר לו להסתיר את אבלותו, לנעול נעליים וללבוש בגד שאיננו קרוע. ראו נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלז, ס"ק ב.

11. כך נאמר בברייתא במסכת שבת (לב ע"א) ונפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה, שלח, א). אומנם כל זה אמור דווקא בחולה שקיצו קרב, אבל אם ההערכה היא שיחלוף עוד זמן עד פטירתו, גובר החשש שמא תיטרף דעתו. הב"ח והש"ך (על אתר) הבחינו בין חולה הנוטה למות, שאומרים לו להתוודות, לבין חולה שאינו נוטה למות, שלא אומרים לו להתוודות, כדי שלא יהיה ליבו נשבר. ראו דבריו של בעל נשמת אברהם בתשובתו 'הנוטה למות לעומת החשוך מרפא', ספר אסיא, ז (תשנ"ד), עמ' 31–32. ההלכה גם הקפידה לחייב את ריכוך האמת על ידי האומר: "נטה למות, אומרים לו: התודה, ואומרים לו: הרבה התודו ולא מתו, והרבה שלא התודו, מתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא" (שולחן ערוך, שם). המצדדים בגילוי מידע רפואי לחולה (הרש"י הכהן והר"י שפרן, ראו לעיל) הביאו ראיה מדין הווידוי, שבכל מקום שטובתו של החולה היא שיהיה מודע למצבו, חובה לספר לו. ראו גם אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'גלוי מידע לחולה', עמ' 502–503.בעניין חובת הווידוי בימינו, ראו מה שכתבנו במסמך 'הלכות ומנהגים לשעת הפטירה', https://bit.ly/3mv2c3R. שם מובא גם סדר הווידוי ותפילות בנוסחים שונים שניתן לומר בסמוך לפטירה ובשעת יציאת נשמה.