העמדה העקרונית היא שצריך לנווט בין זכותו של אדם לא להתחסן לבין המחיר והאחריות שהוא נוטל על עצמו במצב הזה, ולכן קודם כל שיהיה ברור שחייבים לטפל בכל אחד. כאשר מדובר על שעת חירום צריך ללכת לפי המצב הרפואי אם יש שני חולים שנמצאים באותו מצב.
כשעוסקים באתיקה מנסים לכלול את כל השאלות האתיות. כשעוסקים בהצלת חיים, לא נכנסים לחשבונאות. חולה הוא חולה, אי אפשר להיות בטוחים שזה בגלל שהוא לא חוסן ולכן זה שיקול לגיטימי רק כשיש סדרה חד משמעית של אנשים שלא התחסנו. כמו שפותחים מרכז רפואי חדש, אז אפשר להגיד 'אני נותן עדיפות למחוסנים'.
אולם, האתיקה מחייבת שהאדם ייקח אחריות על ההחלטות שלו. לא יתכן שאדם שומר על אטונומיה שלו אבל הוא שומר עליה רק בתחום הזכויות ולא בתחום החובות.
איפה שיש ספק, שלא יודעים, אז זה מצב חירום ובשעת חירום תפעל לפי כללי המיון המקובלים. איפה שמנהלים מערכת, לא מדובר בהצלת חיים אלא בקדימות לטיפולים, לא יכול להיות שלא נכניס כשיקול את האחריות כלפי החברה, המערכת וחולים אחרים.
