התבגרנו. אנחנו מדברים על המוות. המוות אינו עוד נושא מושתק שאסור לשוחח עליו, אלא חלק בלתי נפרד ממהותו של אדם. לא זו בלבד, אלא שאנו רואים חשיבות גדולה מאוד לאפשר לאדם לתת הוראות מקדימות מסוגים שונים – בין על ידי מינוי אדם שיקבל את ההחלטות, ובין על-ידי כתיבת הוראות רפואיות מקדימות – וכך גם מכינים את עצמנו לשלב שכל אחד מאתנו יגיע לשם.
יש הרבה מאוד החלטות שצריך לקבל. הן יונקות מהרצון האישי לקבוע מה ייעשה בנו לקראת המוות, ומתפישות העולם העקרוניות ביחס לקדושת החיים ודמות האדם.
למה בכלל יש צורך לדון עכשיו בהחלטות לפני המוות?
חשיבה מחדש על סוגיות מבורכת תמיד, בעיקר כשנמצאים בתהליכי שינוי. הרפואה מצליחה יותר ויותר להאריך את חיינו ולהותיר אותנו בהיבטים חלקיים של החיים לאורך זמן (די אם נזכיר את מקרה אריאל שרון). האתיקה הרפואית, שבאה לידי ביטוי גם בחוק החולה הנוטה למות, מעצימה את האוטונומיה שלנו לקבל החלטות על עצמנו. משפחות רבות מתבקשות על-ידי הצוותים הרפואיים להציג את העמדה המשוערת של המטופל. לעולם הרפואי נכנס הטיפול הפליאטיבי כתחום בפני עצמו.
האם גם בהלכה יש חשיבה מחודשת?
התדמית המקובלת היא שההלכה תובעת להיאבק על כל נשימת חיים, בלי להתייחס לסוגיית הייסורים או רצון המטופל. זו תדמית שגויה, שכן גדולי הפוסקים כתבו שמשלב מסוים מותר להניח לאדם להיפרד מן העולם, ולא לבצע בו טיפולים רפואיים, שלמעשה אינם פועלים לטובתו, וניתן אף לראותם כתקיפה של האדם.
כמה רחוק ההלכה הולכת? האם היא מתירה המתת חסד?
ההלכה אינה מתירה פעולה אקטיבית לקיצור חיים. זו גם עמדת האתיקה הרפואית המקובלת בישראל, והדבר אסור גם על פי חוק. מן העבר השני, ההלכה מתירה משלב מסוים לא לפעול להאריך את חייו של אדם סובל, ומותר אפוא לא להנשים או לעשות החייאה. האתגר הגדול הוא כמובן היכן מותחים את הקו בין זה לבין זה.
תן לי דוגמה לאותה "מתיחת קו"
אתן לך שתי דוגמאות. כאמור, אסור לעשות פעולה אקטיבית לקיצור חיים, ועל כן אסור על פי ההלכה (והחוק) לנתק ממכונת הנשמה. אולם פעמים רבות יש צורך להפסיק את ההנשמה לשניות מועטות – לצורך שאיבת נוזלים או בדיקה אם ניתן לגמול את האדם מההנשמה. אז עולה השאלה האם אי-חיבורו מחדש של המטופל מהווה פעולה פאסיבית מותרת, או שהיא אסורה משום שהיא חלק מתהליך ההנשמה. כאמור, זו לא רק שאלה הלכתית, כי אם גם אתית וחוקית. דוגמה שניה, מתחום אחר, היא הסדציה הפליאטיבית. ההלכה מתירה ליטול משככי כאבים אף אם יש סיכון שהם יקצרו את חייו של האדם. אולם אסור – על פי ההלכה, החוק והאתיקה – להשתמש בהם כדרך עוקפת להמתת חסד. יש צורך אפוא לקבוע כיצד מבחינים בין זה לזה.
למה בעצם המתת חסד אסורה?
תשובה לשאלה זו תלויה במקור שממנו אדם שואב את ערכיו. העמדה ההלכתית היא חד-משמעית – הביטוי "המתת חסד" הוא מכבסת מילים, והנוסח הנכון הוא "רצח שנעשה ממניעים של חסד". אין רשות לאדם ליטול את חייו שלו עצמו. אולם גם רבים מאלה שההלכה אינה מקור הסמכות שלהם, סבורים ש"קדושת החיים" מתבטאת בכך שעצם קיומם הוא מחוץ לבחירה האקטיבית של האדם. יש המוסיפים גם את החשש העצום מהמדרון החלקלק, מהחלשת המתמודדים על חייהם, מטיפוח השאיפה שאנשים יפגעו בחייהם כדי להשיג מטרות שונות וכדומה.
אז איך באמת מבחינים בין סדציה פליאטיבית להמתת חסד?
סדציה מותרת בשני תנאים: תנאי ראשון, שכמובן קשה למדידה, אך הוא מהווה בסיס ליסוד האתי, נוגע בכוונה ובמגמה. המגמה חייבת להיות הקלה על ייסוריו של האדם, ולא קיצור חייו והבאה למותו. זו שאלה של התכווננות פנימית ודיוק מוסרי. התנאי השני הוא שהמינון להקלה זו יהיה המינימלי ביותר שנדרש כדי שאדם לא יסבול.
ומה לגבי קביעת המוות לפני תרומת איברים?
גם כאן הדברים נמצאים בתהליכי שינוי. עד לפני זמן לא רב, האפשרות ליטול את איבריו של אדם כדי להציל אנשים אחרים הייתה מותנית בקביעת מוות מוחי-נשימתי, שהוא די נדיר. מבחינה רפואית מדובר באדם שהוא מת לחלוטין, וגם הרבנות הראשית לישראל פסקה כך כבר בשנת 1987, ועל כן לא מדובר בסוגיות הטיפול לפני המוות. אנחנו תומכים מאוד בתרומות איברים.
כיום יש אפשרויות ליטול אברים גם מאדם שמת מוות לבבי – שהוא המוות השכיח ביותר, וממילא עשויות לשאלות אלו השפעה על תרומת אברים. הדבר הראשון שחובה לעשות מבחינה הלכתית ואתית הוא להבטיח שלעולם לא תהיה הרפיה מטיפול רפואי באדם מתוך ציפייה לאפשרות ליטול את איבריו לאחר מותו.
הרב יובל שרלו, ראש מרכז אתיקה בארגון רבני צהר שעומד בראש מיזם "צהר עד 120".
