מהם המקורות המחייבים בחינה מחודשת זו? שני מקורות יסוד נמצאים בבסיס התפיסה הקיימת, והם אלה הטעונים בחינה מחודשת. המקור הראשון הוא האתוס שהובא לעיל. מדובר בדימוי רווח הגורסכי היהדות מחייבת להאריך את החיים בכל מחיר, מבלי להתחשב באיכות החיים של החולה, בייסוריו, ברצונו ובתקוותו. תדמית זו נוצרה כתוצאה מהיגדים כמו "אין אתה יודע את ערכה של דקת חיים בעיני הקב"ה" או "החיים אינם של האדם – ולכן אין הוא רשאי לוותר עליהם". דיונים רבניים רבים העוסקים בסוגיות אלו פותחים בשאלה האם החיים הם שלנו או שמא הם שייכים לריבונו של עולם, ומעידים על כך שזהו אחד המקורות הבסיסיים לעמדה האוסרנית. היגדים אלה נוכחים בהיקף גדול בין ברשות הרבים בין בבתי המדרש.
ברם, כשאנו בוחנים את האתוס הזה אנו מוצאים בו שני טיעונים שחובה לבחון אותם. הראשון הוא העובדה שהוא איננו נקי מבחינה פילוסופית ומחשבתית. העובדה כי החיים הם של הקב"ה נכונה מאוד מבחינה אמונית. אנו מברכים על כך כל יום "א־לוהי, נשמה שנתת בי טהורה בי" ורואים בריבונו של עולם את אדון הנשמות, והדבר נכון גם ביחס לכל דבר אחר בעולם. גם רכושנו הוא של הקב"ה ומידו ומכוחו קיבלנוהו. אולם בדיוק מסיבה זו, המסקנה כי אסור לנו לוותר על החיים אינה הכרחית. שהלוא בעולם הרכוש, על אף האמונה שכל מה שיש בידינו הוא של ריבונו של עולם – מותר לנו להפקיר, להתייאש, למכור, לתת במתנה, להקדיש וכדומה. במילים אחרות: העובדה שאנו מניחים כי דבר־מה הוא של הקב"ה אינה מובילה בהכרח למסקנה כי אנו מחויבים להותיר אותו אצלנו ללא כל שיקול לרצוננו. אפשר כי ריבונו של עולם הסמיך אותנו לקבל את ההכרעות הללו, והמבקש לטעון כי הן הוגבלו – חייב להביא ראיה לדבריו. לא זו בלבד אלא שניתן לטעון באופן קיצוני את ההפך: ריבונו של עולם תובע עתה את החיים בחזרה, והוא זה שהביא את החולה לכך שהוא נוטה למות, ואם כן – כיצד אנו מעיזים לפעול בצורה הפוכה לרצונו ולבעלותו?!1
אולם מעבר לדיון הפילוסופי בדבר הקשר בין בעלותו של הקב"ה על חיינו ובין הרשות להרפות, הקושי הגדול־יותר נמצא במקורות עצמם. יסוד התנועה הרוחנית שלפיה החיים צריכים להינטל רק על ידי ריבונו של עולם הוא באחד הסיפורים המופלאים המופיעים בתלמוד, סיפור אשר עוסק במסירות הנפש של רבי חנינא בן תרדיון בשעה שהוציאוהו להורג. ברם, בדיוק באותו מקור שממנו יונק האתוס הנזכר, אנו מוצאים גם את הפכו המוחלט. נעיין בחלק הסיפור הרלבנטי לדיון העוסק בהוצאתו של רבי חנינא להורג:
אמרו לו תלמידיו: רבי מה אתה רואה?אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. [אמרו לו]: אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש? אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבול הוא בעצמו […]2
תלמידיו של רבי חנינא מבקשים לצמצם את ייסוריו ומנסים לשכנע אותו לפתוח את פיו ועל ידי כך להחיש את מותו; ואילו הוא עונה להם שמי שנתן לנו את החיים – הקב"ה – הוא זה שצריך ליטול אותם והאדם אינו רשאי לחבול בעצמו. אילו הייתה הסוגיה מסתיימת כאן, היינו אכן מוצאים בקטע תלמודי זה את שורשו של האתוס הנזכר: מקור החיים הוא ריבונו של עולם; הוא שנטע אותם בתוכנו ורק הוא מופקד על לקיחתם, ואנו איננו רשאים לפתוח את פינו ולקרב את המוות (יש לתת את הדעת על כך שבחלק זה של הסיפור נשללת אומנם פעולה אקטיבית לקירוב מותו של אדם, אך אין בה איסור להיות פסיבי במאבק על החיים. ואף על פי כן – בהחלט יש בדברים מקור נכבד לתפיסה עקרונית הרואה את החיים בבעלות ריבונו של עולם ונוטלת מאיתנו את סמכות ההכרעה לגבי מועד סיומם).
ברם, הסיפור אינו מסתיים כאן, ומיד לאחר ההצעה של תלמידיו, מובאת בתלמוד הצעתו של התליין עצמו:
אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך – אתה מביאני לחיי העולם הבא?אמר לו: הן. [אמר לו הקלצטונירי]: השבע לי. נשבע לו [רבי חנינא]. מיד הרבה [הקלצטונירי] בשלהבת, ונטל ספוגין של צמר מעל לבו [של רבי חנינא], יצאה נשמתו במהרה. אף הוא [הקלצטונירי] קפץ ונפל לתוך האור.
יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא […]3
המעיין בדברים יגלה כי לא רק שהתליין הציע לרבי חנינא להסיר את המונע ("נוטל ספוגין של צמר"), אלא שהלה הציע גם לעשות פעולות אקטיביות כדי לקצר את ייסוריו של רבי חנינא ("מרבה בשלהבת") ולקצר את תהליך מותו בפועל. הצעה זו התקבלה בנכונותו של רבי חנינא להביא אותו לעולם הבא – כלומר התקבלה בחיוב על ידי רבי חנינא בן תרדיון עצמו, על אף הדברים שאמר לתלמידיו –והביאה לשבועתו בדבר הבאת המוציא להורג לחיי העולם הבא.
לא זו בלבד. יכול היה בעל דין לטעון כי שיפוטו של רבי חנינא בן תרדיון הוטה בשל ייסוריו הקשים, וכי כבן אנוש הוא נשבר והסכים להצעה אף שהיא אינה ראויה מבחינה הלכתית. אולם פרשנות זו תהא מוטעית שכן עורכי הגמרא הסכימו עם עמדתו של רבי חנינא והביאו את דברי בת הקול שהכריזה "רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא". יש לשים לב שלא רק מה שעשה המוציא להורג לרבי חנינא בן תרדיון בהסכמתו מביאו לחיי העולם הבא, אלא גם קפיצתו לתוך האש, שאף היא פעולה אקטיבית – אך כמובן אין להתעלם מהנסיבות.
ראשונים ואחרונים עסקו במשמעויות המעשיות של קביעה זו, וביחס שבין הסירוב לקבל את הצעת התלמידים ובין ההסכמה לקבל את הצעת המוציא להורג. חלקם, לדוגמה, ביססו את ההבדל בין שני ההיגדים על העובדה שהמוציא להורג לא היה יהודי ועל כן הכללים שונים (הפרשנויות השונות מובאות בהמשך החיבור בהערות בנושאים הרלבנטיים); אולם על פי כולם – אכן ישנם מצבים שבהם מותרת נטילת חייו של אדם. הדברים מצטרפים למקורות נוספים, במציאויות חריגות, כמו נטילת חייו של שאול המלך בידי עצמו והצדקתה ההלכתית, או ההשלכה העצמית לים של השבויות המתוארת במסכת גיטין נז ע"ב.
על כל פנים, מהמקורות השונים יש ללמוד כי האתוס החד־משמעי שלפיו בכל תנאי ובכל מצב נטילת החיים נעשית על ידי הקב"ה איננו מצוי במובהק גם במקורות אגדתיים – בוודאי כאשר אין מדובר בפעולות אקטיביות אלא בהימנעות מפעולות הצלה.
הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"? – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
לקריאה נוספת:
