ההכרה ההלכתית במעבר לטיפול פליאטיבי¹ לבד, וכן ההכרה בקבלת רצונו של החולה להימנע מטיפול, תלויות כמובן בשאלת מצבו הרפואי של החולה. המינוח "חולה הנוטה למות" הוא מינוח משפטי מודרני שההלכה לא השתמשה בו וקשה עד מאוד להגדירו – בין מבחינה רפואית, בין בניסיון להתאימו למונחים שבהם השתמשה ההלכה (כגון "גוסס",²"חיי שעה" וכדומה). נראה כי המינוח ההלכתי הקרוב ביותר למה שמוגדר כיום כ"חולה הנוטה למות" הוא "חיי שעה"; ברם ההלכה לא הגדירה במדויק את המושג "חיי שעה". בין האחרונים שעסקו בהגדרה זו, אם כי לא בהקשר הישיר שבו אנו עוסקים, יש שקבעו הגדרה של זמן, חצי שנה או שנה; ויש שהגדירו זאת על פי המציאות שבה נמצא האדם בתוך תהליך של מחלה המקצרת את חייו.³

נראה שבתחום של קבלת החלטה אם לטפל בהארכת החיים או רק במרכיבי הכאב, יש לאחוז בהגדרתו של הראי"ה קוק זצ"ל (ראו הערה) הסבור כי "חיי שעה" הם מצב שבו אנו יודעים קרוב לוודאי את הסיבה למותו הקרוב של אדם, ומדובר בתהליך שכבר החל אף אם הוא מתמשך. במצב כזה, מוגדר האדם כ"חולה הנוטה למות". הגדרה זו אינה מתעלמת מממד הזמן, אך כיוון שקשה מאוד להכניסו למושגים של מספר חודשים – לא מסיבות רפואיות ולא מסיבות הלכתיות – תשומת הלב העיקרית ניתנת למצב הרפואי. "חולה הנוטה למות" בחיבור זה הוא אפוא אדם הסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא הצפויה לקצר את תוחלת חייו במידה ניכרת, ונותרו לו – ככל הנראה – חודשי חיים ספורים או שנות חיים ספורות. יוצא מכלל זה אדם עם דמנציה למשל, שאף שהמחלה צפויה לקצר את חייו – תוחלת חייו עשויה להיות ארוכה.
על פי החוק במדינת ישראל, "חולה הנוטה למות" הוא אדם הסובל מבעיה רפואית חשׂוּכת מרפא ומי שתוחלת חייו אינה עולה על שישה חודשים, אף אם יינתן לו טיפול רפואי. החוק מבחין בינו לבין "חולה בשלב סופי", שהוא חולה המצוי במצב רפואי שבו כּשלו כמה מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו אינה עולה על שבועיים. אומנם, גם מבחינה רפואית יש קושי בהגדרות מדויקות של זמן.⁴

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• היום שאחרי קבלת ההחלטות | מפגש במסגרת שבוע המודעות לשכול האזרחי
• הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?
• מותר לתת תרופה בעורמה לאם מבוגרת?

1.  טיפול פליאטיבי הוא טיפול תומך בחולים עם מחלה מסכנת חיים. הטיפול מתמקד בהקלת הכאב והסבל, ומטרתו לשפר עד כמה שניתן את איכות החיים של המטופל ולהיטיב את מצבו בהווה. מחקרים רפואיים מראים שהטיפול הפליאטיבי עצמו עשוי להקל על המטופל ולעיתים אף להאריך את חייו. ראו למשל אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'הנוטה למות (א)', עמ' 101–104; פסח שוורצמן, פרקים ברפואה פליאטיבית, מרץ 2015, עמ' 5; וראו מה שכתבנו, 'הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?', פרק ז. הדיון ההלכתי בטיפול פליאטיבי מופיע להלן פרק ה, סעיף ד והערה 5, ובמקומות נוספים המצוינים שם.
2. המונח "גוסס" מסובך היה להגדרה עוד קודם עידן הרפואה המודרנית, והדברים מתעצמים על אחת כמה וכמה בעידן המודרני שבו הנשמה או חיבור למכשיר אקמו מאפשרים מציאות ארוכה (באופן יחסי) של גסיסה. הדבר מחייב דיון בפני עצמו המשפיע גם על השאלה מה מותר לעשות במצב של "גוסס" ארוך טווח. ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'הנוטה למות (א)', עמ' 93–97; שם, ערך 'הנוטה למות (ב)', עמ' 417–419; נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק א; וראו מה שכתבנו, ר"י שרלו, 'מניעת טיפול בתינוק הנוטה למות שהותקף על ידי "חיידק טורף"', אסיא, פה–פו (תשס"ט), עמ' 51–53 והערות 6–7.

3. המונח "חיי שעה" נמצא בשתי סוגיות העוסקות בפיקוח נפש. הגמרא במסכת יומא (פה ע"א) קובעת כי מחללים את השבת כדי להציל אדם ממפולת ואפילו לחיי שעה. במסכת עבודה זרה (כז ע"ב) קובעת הגמרא שהחולה במחלה ונותרו לו רק חיי שעה רשאי להתרפא מעובד כוכבים, אף שיש חשש שהלה יפגע בו, כיוון ש"לחיי שעה לא חיישינן". נראה לכאורה שהסוגיות סותרות, כיוון שעל פי הסוגיה ביומא מחללים שבת אפילו בעבור חיי שעה בעוד על פי הסוגיה בעבודה זרה אין מתחשבים בסיכון של חיי שעה. התוספות (עבודה זרה כז ע"ב, ד"ה לחיי) מיישבים שבשני המקרים פועלים לטובת האדם, עוזבים את הוודאי ואוחזים בספק: מותר להצילו גם לחיי שעה, ומותר לו להתרפא לחיי עולם גם כשיש סיכון לחיי שעה. מהסוגיה בעבודה זרה נלמד העיקרון שמותר להיכנס לסיכון רפואי מיידי בשל הסיכוי שהטיפול יצליח כשמדובר בחולה הנוטה למות. ראו להלן פרק ה, הערה 4.

   שתי הסוגיות נפסקו להלכה (שולחן ערוך, אורח חיים, שכט, ד; יורה דעה, קנה, א). ברם, אין בסוגיות הגדרה מדויקת של "חיי שעה". לדעת ר"ש קלוגר, חכמת שלמה, שדבריו הובאו בדרכי תשובה, סימן קנה, ס"ק ו, שיעור הזמן הוא 12 חודשים, כהגדרת טרפה, וכן דעת ר"מ פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עה, אות ב. רח"ע גרודזנסקי (שו"ת אחיעזר, חלק ב, סימן טו) ור"א וייס (שו"ת מנחת אשר, חלק א, סימן קטו) כתבו ששיעור הזמן הוא שישה חודשים. הנימוקים של הר"מ פיינשטיין והר"א וייס זהים, אף שהשיעור שנקטו שונה. לדבריהם, כאשר הרופאים מעריכים כך את אורך חייו של אדם (לשישה חודשים או לשנים עשר חודש, כל אחד כשיטתו) ההערכה מדויקת בדרך כלל וניתן לסמוך עליה, ומעבר לכך מצוי שהרופאים יטעו והחולה יחיה שנים רבות, ולכן אין לסמוך על דבריהם. החיסרון בהגדרות מעין אלו הוא שהן אינן לוקחות בחשבון מחלות שבהן המגמה של סיום החיים ושל הייסורים הנלווים לכך ברורה, אבל אורך החיים של המחלה גדול יותר משנה. הראי"ה קוק נקט עמדה אחרת שאיננה מתייחסת לממד הזמן אלא לשאלה אם תהליך המוות כבר החל: "דכל שהסיבה שעל ידה המיתה באה הוחלה להעשות, אפילו אם תהיה נמשכת, אבל כיון שברור הוא שתביא את המיתה לבע"ח זה, ותקצר את ימיו מהחיים הטבעיים שלו, נקרא זה כבר בשם חיי שעה" (שו"ת משפט כהן, סימן קמד, סעיף ג). אומנם, גם ביישום של שיטה זו לענייננו יש חיסרון, כיוון שישנן מחלות שעשויות ללוות את האדם מגיל צעיר וברור שהן מקצרות את החיים הטבעיים של אדם, אך לא יעלה על הדעת שנתייחס אל החולה, שלפניו עוד שנים רבות לחיות, כאל חולה הנוטה למות. לכן נראה שאין מנוס מלנקוט כאן הגדרה המשלבת בין ממד הזמן לבין תהליך המחלה, כפי שהצענו למעלה.מלבד הקושי בהגדרת המונח "חיי שעה", יש קושי ביישום עיקרון זה בסוגיות העוסקות ביחס בין טיפול להארכת חייו של החולה ובין טיפול בייסורים ובאיכות חייו. השאלה היא אם ניתן ללמוד מהסוגיה בעבודה זרה ש"לחיי שעה לא חיישינן", כאשר על כף המאזניים לא עומדת האפשרות של "חיי עולם" אלא חיים עם פחות סבל, או שמא יש ללמוד מהסוגיה ביומא שיש להילחם על חייו של החולה בכל מקרה, גם על "חיי שעה". על פי דרכם של התוספות יש לומר שהשאלה היא מה טובתו של החולה: המלחמה על המשך חייו או הטיפול באיכות חייו. בשאלה זו נדון בהמשך החיבור, ובעיקר בפרק ו, סעיף ג והערה 3, ובפרק ח סעיף ג והערה 3. ראו הר"א שטינברג, 'הבסיס ההלכתי להצעת "חוק החולה הנוטה למות"', אסיא, עא–עב (תשס"ג), עמ' 25–39, בייחוד בפרק ב; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (ב)', עמ' 442–444; ר"י שרלו, 'מניעת טיפול בתינוק הנוטה למות שהותקף על ידי "חיידק טורף"', אסיא, פה–פו (תשס"ט), עמ' 50–55.

4.  על חוק החולה הנוטה למות ראו לעיל פרק ב, סוף הערה 2.