א. החיים הם פיקדון שניתן לאדם מהקב"ה, וחובה קדושה מוטלת על האדם לשמור על חייו, ולקבל טיפול רפואי כאשר הוא נזקק לכך. חובה זו קיימת גם כשאדם נדרש לעבור לשם כך על איסור, זולת עניינים שהם ב"ייהרג ואל יעבור". ¹

ב. חובה על כל אדם לסייע למי שנמצא בסכנה ולהציל אותו. מצווה על הרופא לרפא את החולה ולהאריך את חייו. ²

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?
• הזדקנות ותופעות הזיקנה בהלכה
• ממתי נכון לראות באדם עם דמנציה כמי שיש לקבל הכרעות עליו – בלעדיו?

1. קדושת החיים היא ערך גדול ביהדות. הנימוק הראשוני לאיסור שפיכת דמים המופיע בתורה קושר את האיסור עם היות האדם צלם א־לוהים: "שֹׁפֵךְ דם האדם בָּאדם דמו יִשָּׁפֵךְ כי בצלם א־להים עשׂה את האדם" (בראשית ט, ו). בהתאם דרשו חז"ל "'וחי בהם' – ולא שימות בהם" (יומא פה ע"ב). מכאן לומדת הגמרא שרוב המצוות נדחות מפני פיקוח נפש. מערך החיים נובעת חובתו של האדם לשמור על חייו ועל בריאותו, ובכלל חובה זו האיסור להתאבד (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב, הלכה ב). 

   הגמרא (שם ע"א) אף קובעת שדבר פשוט הוא שאפילו על חיי שעה מחללים את השבת (וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, אורח חיים, שכט, ד, וראו לעיל פרק ג, הערה 3). הלכה זו, שבה לערך החיים מעמד עליון, מדריכה אותנו גם בשאלת הטיפול הרפואי בחולה מסוכן: יש ערך בהארכת חייו של אדם גם כאשר ברור שימות בקרוב. ראו למשל שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות כד: "כי הענין של 'חיים' אין לנו שום קנה מידה כמה למדוד את יוקרם וחשיבותם אפילו לא בתורה ומצוות, שהרי מחללין את השבת גם על זקן חולה מוכה שחין אף על פי שהוא חרש ושוטה גמור, ואינו יכול לעשות שום מצוה וחייו הם רק למשא וסבל גדול על משפחתו וגורם להם ביטול תורה ומצוות […]". ברם, העובדה שישנן גם שלוש עבירות החמורות (שם פב ע"א) שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור" מלמדת שערך החיים איננו עומד מעל הכול. גם מסוגיות אחרות ניתן להסיק שחובת הארכת החיים נדחית במצבים מסוימים. ראו להלן פרק ו, סעיף ג, הערה 3.אנו משתמשים במינוח המקובל "קדושת החיים" מבלי להיכנס לדיון ההלכתי או הפילוסופי האם יש בחיים עצמם "קדושה". הגדרה אפשרית לערך "קדושת החיים" היא "היחס אל חיי אדם, על פי תפיסה נורמטיבית, המחייבת מתן עדיפות מעשית עליונה לשמירה על חיי אדם מפני כל סכנה משמעותית הנשקפת להם, בין נוכח סכנה מיידית ובין בעוד מועד" (אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'הנוטה למות [א]', עמ' 172).

2. קיצרנו כאן בהבאת המקורות, בדיון בטיב הראיות העולה מהם ובמשמעות המוסרית של היעדר חובה מפורשת לשמור על הבריאות. לדברינו בהרחבה ראו בנייר העמדה 'החובה להתרפא'.

   חובת האדם לשמור על בריאותו מבוארת בדברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות דעות, פרק ד, הלכה א ובכל הפרק. החובה לרפא נפסקה להלכה במשנה תורה, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה ח, ובשולחן ערוך, יורה דעה, שלו, א.

   חובות אלו עולות ממקורות רבים בדברי חז"ל, אך למרות זאת קשה למצוא מקור ישיר וברור לכך (ראו מגדל עוז, הלכות דעות, פרק ד, שכתב שהמקור לדברי הרמב"ם הוא "מאמרי רז"ל מפוזרים בכל התלמוד […] והם פרטים פשוטים וצריכים לכל והכל מודים בהם").

   המקורות העיקריים המשמשים לדיון ומופיעים בדברי הפוסקים הם: ההיתר לרפא ("'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות", ברכות ס ע"א), והדיון אם הוא משמש גם יסוד לחובת ההתרפאות; החובה לחלל שבת כדי להציל נפשות, והדיון אם חובה זו מלמדת על חובת ההתרפאות; הפסוק "ונשמרתם מאֹד לנפשֹתיכם" (דברים ד, טו), שאף שביסודו עוסק בזהירות מעבודה זרה, משמש בדברי הפוסקים גם כמקור לרפואה; חובת השבת אבֵדה, הכוללת על פי התלמוד גם השבת הבריאות; החובה של תלמיד חכם להימנע מלגור ביישוב שאין בו צרכים מינימליים, ובכללם נוכחות של רופא; ועוד. כאמור, אף לא אחד מהמקורות הוא מקור מובהק לכך, ואף על פי כן הם מובאים בדברי הפוסקים. כמובן, חובה להזכיר את עמדת הרמב"ן: "ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים" (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא כו, יא). חלק מפוסקי ההלכה הסתמכו על דבריו והורו שניתן להימנע במקרים מסוימים מקבלת טיפול רפואי, אך ההכרעה ההלכתית המקובלת היא שיש חובה להתרפא, כפי שכתב הרמב"ן עצמו במקום אחר (תורת האדם, שער המיחוש, עניין הסכנה [מהד' שעוועל, עמ' מב]).

   העובדה שאין מקור ישיר לחיוב כלשהו יכולה להתבאר בדרכים שונות, למן האפשרות שאכן אין חובה כזו, דרך הקביעה שהמקורות הלא־ישירים מעידים על קיומהּ, ועד האפשרות שזהו מושכל ראשון שכלל לא צריך מקור (אנו מוצאים עקרונות אלה פעמים רבות בתחומי הלכה שונים, כגון היעדר איסור מפורש לאכול בשר אדם, או להזיק לרכושו של אדם. הראי"ה קוק [אגרות הראיה, חלק א, איגרת פט, עמ' צז] נימק מדוע ישנם יסודות מוסריים שאינם כתובים כחיוב בתורה – "ואין לשער גודל ההפסד שהיתה התרבות האנושית סובלת אם אלה המדות הנעלות היו נקבעות בקבע חיובי"). ביחס לחובת האדם לשמור על גופו, נראה שמבחר המקורות הלא־ישירים מלמד שקיימת חובה כזו וכי היא עקרון יסוד שלא צריך להיאמר בפירוש.