א. ככלל אסור להפסיק טיפול שיש בו צורך רפואי, גם כאשר הוא מאריך את חייו של החולה המתייסר, אך במקרים מסוימים מותר להימנע מנקיטת טיפול רפואי – ובמקרים קיצוניים של סבל הדבר אף חובה.¹

ב. הפסקת פעולות הממלאות את הצרכים הטבעיים של החולה (כגון מזון, שתייה וחמצן) אסורה. גם הימנעות מטיפולים כאלה אסורה בדרך כלל, אך במקרים קיצוניים ניתן להפחית את רמת הטיפול ואיכותו בצורה שאיננה פוגעת באופן ישיר בחולה.²

ג. חולה הנוטה למות אשר סובל מייסורים קשים ומבקש שלא יאריכו את חייו רשאי להתנגד לטיפולים מאריכי חיים הכרוכים בסבל וכאבים והצלחתם אינה מובטחת, כגון החייאה, הנשמה, ניתוח מסובך, דיאליזה, כימותרפיה והקרנות.³אם הוא מבקש שיטפלו בו ויאריכו את חייו, חובה לעזור לו.⁴

ד. חולה שסובל מייסורים ואיננו יכול לקבל החלטות או להביע את דעתו – ראו לעיל פרק ה, סעיפים ז–י.

ה. על הפסקה או מניעת הנשמה ומתן חמצן, הזנה ומתן תרופות – ראו להלן פרקים ט–יא. 

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

לקריאה נוספת:

• החלטות בסוף החיים וערכים יהודיים | מפגש דיגיטלי עם "צבר רפואה"
• הזדקנות ותופעות הזיקנה בהלכה
• נייר עמדה: מעמד המשפחה בקבלת החלטות ביחס לחולה

1. הפסקת טיפול רציף אסורה, ככל פעולה שיש בה הפסקת חיים. מוסכם על כל הפוסקים שאין חילוק בין ההורג בריא להורג חולה הנוטה למות, וכן כתב הרמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב, הלכה ז. המנחת חינוך (מצוה לד) כתב: "אף אם יבא אליהו ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה, בכל עניין שהורג חי חייב". לא זו בלבד, אלא אף סיוע לחולה לקצר את חייו, או אפילו מתן עצה כזו לחולה, אסורים, ראו שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, רמת רחל, סימן כט. ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'הנוטה למות (א)', עמ' 137–140; נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד; יעקב וינברגר, 'רצח מתוך רחמים בהלכה היהודית (אותנזיה – euthanasia)', דיני ישראל, ז (תשל"ו), עמ' צט–קכז, ורשימה ביבליוגרפית שם עם הפניות לדברי הפוסקים בעמ' קכז.

   הימנעות מטיפול קלה יותר מבחינה הלכתית ומותרת במקרים מסוימים, ובכך נעסוק להלן. עיקר הדיון ההלכתי הוא בתחום הביניים ובמושג "הסרת המונע" – עשיית מעשה המסיר את הגורם שמונע את המוות, כאשר התוצאה המשוערת היא קירוב מיתתו של החולה. במאמר 'הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"?', פרקים ה-ו, עסקנו בשני המקורות המרכזיים לדיון: סיפור הוצאתו להורג בשרֵפה של רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח ע"א); ודברי הרמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, שלט וראו דברינו שם. אומנם ההגדרה המדויקת של המותר והאסור על פי הסוגיה במסכת עבודה זרה איננה חד־משמעית. הפוסקים דנו בשאלה האם הסכמתו של ר' חנינא בן תרדיון להסרת הספוגים הותרה משום הסרת המונע או שהמעשה אסור והותר רק כהוראת שעה או מכיוון שהעושה איננו יהודי. ראו שו"ת יביע אומר, יורה דעה, חלק ב, סימן כד; שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד; שם, חושן משפט, חלק ב, סימנים עג–עד; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יח, סימן מח, אותיות א–ב (וראו עוד שם, חלק ד, סימן יג, אות ז; חלק ה, רמת רחל, סימן כט, אות ב; חלק יז, סימן עב); נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ח; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 121–122.

   גם בדברי הרמ"א, ההבחנה בין פעולה אקטיבית לפסיבית אינה קלה במצבים גבוליים, והפוסקים שאחרי הרמ"א דנו בהגדרת פעולה ישירה האסורה בכל מקרה ומה כלול בגדר "הסרת מונע" המותרת במצבים מסוימים. לסיכום ההגדרות ההלכתיות של "הסרת המונע" ראו בנשמת אברהם, שם; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 124–131; ישראל כ"ץ, 'דין "מסיר המונע" – ממקורותיו של דין הגוסס ועד ימינו', ספר אסיא, טז (תשע"ט), עמ' 258–267; ר"ש ויסבורט, 'הטיפול בחולה הנוטה למות', תחומין, מא (תשפ"א), עמ' 287–294.

   בדברי הפוסקים המובאים להלן (הערה 3) משוקעות ההבחנות בין הימנעות מטיפול או פעולה פסיבית של הסרת המונע המותרות לבין פעולה אקטיבית שאסורה. כך גם להלן פרק ח, הערה 3; פרק ט, הערה 1.

2. ראו בהערה הבאה.

3. ישנם לא מעט מקורות בתלמוד, במדרש ובתנ"ך, המשמשים בסיס לפסיקה שהחובה לשמירת החיים נדחית מפני הייסורים הקשים: (א) הוצאתו להורג בשריפה של רבי חנינא בן תרדיון (ראו לעיל הערה 1 ובמאמר המצוין שם); (ב) דברי עולא במעשה של שני בני חוזאי (נדרים כב ע"א), שאמר לרוצח שהיה צריך לפרוע בית השחיטה ולקרב את מיתתו של הנרצח; (ג) מעשה מותו של רבי (כתובות קד ע"א), והשאלה האם יש שלב שבו ניתן להתפלל על החולה שימות; (ד) מעשה העיר לוז שאין מלאך המוות שולט בה וזקניה יוצאים מחוץ לחומה כדי למות כשדעתם קצה עליהם (סוטה מו ע"ב); (ה) מעשה באישה זקנה שמאסה בחייה, ור' יוסי יעץ לה להימנע מלהגיע לבית הכנסת (ילקוט שמעוני, פרשת עקב, רמז תתעא); (ו) דברי רב (כתובות לג ע"ב), שאם היו מכים את חנניה, מישאל ועזריה הם היו עובדים לצלם, כיוון שסבל מייסורים קשה אף ממיתה. (מכאן ניתן ללמוד שבתנאים מסוימים, הטיפול במניעת הכאב חשוב יותר מהארכת החיים); (ז) המעשה בארבע מאות ילדים שנתפסו לקלון וקפצו לים (גיטין נז ע"ב); (ח) סיפור מותו של שאול המלך וקירוב מיתתו על ידי הנער העמלקי (שמואל א לא, ג–ה; שמואל ב א, ו–טו).

   כך פסקו רוב הפוסקים בדורות האחרונים. ראו שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן צא, אות כד; דברי הרי"ש אלישיב שהובאו בנשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט, ס"ק ד (ראו שם גם את דברי שאר הפוסקים שמוזכרים כאן); שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימנים עג–עה. דעת הר"מ פיינשטיין היא שבמקום שאין יכולת לרפא את האדם, והמשך הטיפול כרוך בייסורים, אין חיוב לרפא את החולה; ואף אם אין יודעים את דעת החולה, מסתמא טוב לו מותו מחייו. זאת ועוד, לדעתו (שם, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד, ענף ג), לא רק שאין חובה להאריך את סבלו של הנוטה למות, אלא יש מצווה להימנע מלהאריך את חיי הסבל שלו, וכך היא גם דעת הר"ע הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי, חלק ז, יורה דעה, סימן מ). ראו גם פסק ההלכה של הרי"ש אלישיב, הרש"ז אויערבך, הר"ש וואזנר והרשי"נ קרליץ, יתד נאמן, כ' בכסלו תשנ"ה (23.11.1994), עמ' 1 (=אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך 'נוטה למות [א]', עמ' 153–155). הר"א וולדנברג חולק על הפוסקים הנ"ל. ראו שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה, קונטרס רמת רחל, סימנים כח–כט; שם, חלק ט, סימן מז; שם, חלק י, סימן כה, פרק ו; שם, חלק יג, סימן פז; שם, חלק יד, סימנים פ–פב; חלק יח, סימן סב. לדעתו, יש לרפא את החולה בכל האמצעים הקיימים כל עוד הוא מוגדר חי, גם אם הלה איננו מסכים לכך – "דגם חיי צער ויסורי מחלה קשים לא עלינו אשר אין מפלט מהם, מכל מקום עדיפים אפילו הכי יותר מהמות" (שם, חלק יח, סימן סב). ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם, עמ' 133–135, 141–143; ר"מ וינברגר, 'יסורים קשים כשיקול בהחלטה רפואית', עמק הלכה: אסיא, כרך א, ירושלים תשמ"ו, עמ' 53–63; ר"ש ויסבורט, 'הטיפול בחולה הנוטה למות', תחומין, מא (תשפ"א), עמ' 287–294.

4. ראו להלן פרק ח, סעיף ב והערה 2.