הופעת סימנים המעוררים אפשרות שמא בן משפחה מפתח תופעות של דמנציה מביאה בעקבותיה באופן מיידי שאלות אתיות בדבר נטילת האחריות ויכולת קבלת ההחלטות מאותו אדם, והעברתם לבני משפחה. יש כמובן גם היבטים משפטיים לשאלה זו, אולם בדרך כלל המשפחות מתמודדות עימה הרבה לפני זמנה של הסכין החוקית והמשפטית לבצוע ולהכריע. הדילמה היא גדולה: מחד גיסא עומדת הכבוד הרב שאנו רוחשים לאותו אדם והרצון לאפשר לו לחיות את חייו כרצונו. מאידך גיסא, התמיהה האם זהו הדבר הנכון לעשותו במצב הזה מציקה מאוד.
כאשר אנו עוסקים בסוגיית שינוי היחס לבן משפחה המתחיל לגלות סימני דמנציה אנו מקבלים מצפן הלכתי מתחומים הלכתיים רבים, ובראשם דווקא דיני ממונות. הכלל הבסיסי ביותר במציאות של ספק כספי הוא “המוציא מחבירו עליו הראיה”, לאמור: נקבעת נקודת המוצא, והיא ההנחה כי המחזיק בנכס מסוים הוא גם הבעלים על כך. זו אינה קביעה עובדתית מוחלטת, שהרי ניתן לשנות אותה, ונקודת המוצא אינה בהכרח נקודת הסיום, ואפשר שהמחזיק בנכס הוא גזלן, או שומר המכחיש את חובתו להחזיר וכדו’. אולם חובת ההוכחה מוטלת על “המוציא”. ואכן, אם יביא ראיות טובות לדבריו – הנכס יועבר אליו.
נקודת המוצא שלנו ביחס לכל אדם מבססת את האוטונומיה שלו, את הזכות ואת החובה שלו לקבל החלטות ביחס לעצמו, ולקבוע בעצמו את סדרי החיים. לא זו בלבד, אלא שבתחומים הרפואיים ההלכה מכירה במעמדו גם כשדבריו עומדים בסתירה לדברי מומחים: “אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך (=לאכול ביום הכיפורים), ורופא אומר אינו צריך – שומעין לחולה, מאי טעמא – לב יודע מרת נפשו…” (יומא פג ע”א). הכרה זו יונקת מההנחה העובדתית שאדם כנראה יודע טוב יותר מאחרים את אשר עובר עליו, ומההנחה המשפטית כי הוא המופקד על עצמו.
האם זה נכון תמיד? כאמור לעיל, נקודת מוצא אינה בהכרח עמדת סיום. ישנן ראיות לכך שאדם הולך ומאבד זאת. המומחים העוסקים בדמנציה מציינים חלק מסימנים אלה, כגון בלבולי זמן ומקום, קשיי התמצאות, ערפול בפעולות מורכבות וכדו’. ברם, אלו עדיין אינן סיבות המצדיקות את שלילת המעמד האוטונומי של האדם. הם מחייבים תשומת לב ובדיקה של שלושה מרכיבים: ראשית, עד כמה אכן הסימנים מובהקים, ומצדיקים בכלל את הבחינה ביחס להכרעותיו; שנית, עד כמה הנושאים העומדים לדיון מסכנים את האדם או את סביבתו, לאמור: יש להבחין כמובן בין המשך נהיגה ובין איסור יציאה מהבית לבד וכדו’; ושלישית – עד כמה ניתן למצוא דרכים אלטרנטיביות המאפשרות את חרות הבחירה תוך הסתכנות קטנה.
העיקרון הוא אפוא לנסות ולהמשיך ככל הניתן, גם אם יש לזה מחיר קטן, את ההתייחסות אל אותו אדם כבעל עצמיות ויכולת הכרעה. אט אט מתרחבים הגבולות, בתחילה באותם תחומים שבהם מדובר בסיכון, ולאור המובהקות של הסימנים. ככל שלא ניתן עוד להמיר את השמירה והגבולות באפשרויות אחרות – כן גדלות אפוא ההגבלות.
וגם כאן, מצוי ברקע העיקרון של כבוד האדם, ולא פחות מכך – כבוד הזקן, לאור מצוות התורה “מפני שיבה תקום”. הכבוד נדרש דווקא באותם מצבים שההתנהגות מתחילה להיות בלתי מכבדת, לא סובלנית ולעתים אף פוגענית. זהו מבחן גדול לסובבים את האדם עם הדמנציה, הניצבים מול מציאות שיכולת ההשפעה שלהם עליה אינה גדולה, ונדרשים לפעול בתוכה בזהירות, בעדינות, באנושיות ובמוסריות.
לקריאה נוספת:
