צהר לאתיקה לוגו מלא

כיצד אחים צריכים להתחלק בכיבוד הורים?

שלום רב,

האם עמדתה הכללית של התורה היא שמשא הטיפול בהורים נישא שווה בשווה ע”י כל אח ואח?

כיצד יש לנהוג במקרה שאח אחד טוען שכבד לו ולכן הוא צריך לשאת משא קל יותר מהאחר (בפער גדול)? כמובן, לא מדובר כאן באח שזקוק לעזרה בעצמו וכד’ – אלא קשיים רגילים של החיים, ילדים (לא קטנים), עבודה וכו’. מצב זה נמשך זמן רב והוא תובעני וגורם לתסכול, אך חשוב מכך – פוגם משמעותית בעזרה להורים מכל מיני בחינות (לצערי כבר פגע בפועל).

אם כן, אני שואל את הרב שאלה הלכתית יבשה ובנוסף מבקש עצה – עד כמה שניתן לייעץ מבלי להכיר הכרות עמוקה את המשפחה והמצב די הצורך – כיצד עלי להתמודד עם המצב? כיצד אוכל לשכנע את אחי שלכולנו יש קשיים בחיים ותרומתו ממש חיונית? או שמא על כל אחד לעשות כפי יכולתו, גם אם חלקו גדול מהאחר והוא מרגיש מנוצל ופחות יעיל לבדו?

אדגיש שלאח שלי יש המון כבוד לדת ומקיים כמה מצוות מיוזמתו ובצורה לבבית. כ”כ סה”כ מדובר באדם טוב שאוהב לתרום ותמיד מדבר בנועם. כ”כ כל המשפחה מאוד אוהבת את אבי-מורי שהינו אדם מיוחד מאוד, איש משפחה למופת בעל מידות מעולות ואכמ”ל.

כ”כ מוכרח לומר שחד משמעית הדבר הכי קשה בכל המצב, אלו הם רגשות האשם והמחשבות על כך שאני מזניח את אבי (למרות שלכל הדעות אנו עושים הרבה יותר מהממוצע וכמעט ולא משים ממנו) ולצערי, יש לי אף מחשבות שמא מוטב מותו מחייו לפעמים וזה נורא ומייסר, אולם קשה שלא לחשוב כך וזו תהיה אמיתית שבאה ממקום איכפתי. שמא יש לרב מה לומר על כך?

בתודה מראש.

בברכה והערכה רבה,

תומר

שלום וברכה

השאלה הכואבת הזו קשורה לשלושה נושאים, שהם המשפיעים מאוד על הקורה במשפחה שלכם ובמשפחות אחרות.

הרובד האחד הוא קיום מצוות כיבוד אב ואם. בוודאי שהמצווה הזו מוטלת על כל האחים בשווה, אך ההלכה מתחשבת גם בשאלה מה אדם מסוגל לעשות ומה לא (למשל: זה יסוד הפטור של אישה נשואה, בימי חז”ל, מכיבוד הורים, בשל העובדה שהיא לא יכלה לעשות את זה). לכן, מבחינה הלכתית ומבחינה מוסרית נקודת המוצא היא שהחובה מוטלת בשווה, אלא אם כן מדובר במצבים מיוחדים. אני כמובן לא יודע האם המציאות המשפחתית שלכם ומצבו של האח הזה קשה באופן מיוחד – צריך להיזהר מלשפוט.

הרובד השני הוא הרובד ה’משפטי’. אם אחד האחים מחליט לעשות פחות ממה שהוא חייב לעשות ומסוגל לעשות – זה פגם קשה, אבל לא ניתן מבחינה הלכתית לכפות עליו.

הרובד השלישי הוא הרובד המעשי. ראשית, לשמוח על כך שאתם זוכים לכבד הורים. שנית, צריך הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לדבר איתו – לא בדברי תוכחה ונזיפה, אלא בדרך שבה בני זוג עוסקים בפערים ביניהם. לספר לאח את המצוקה שלכם, את הבעיה בחוסר השוויוניות, את המחיר הכבד שההורים משלמים ושאתם משלמים וכדו’, ולבקש ממנו להשתתף במשימה. לשמוע גם את דבריו בלב פתוח על אף שקשה, ולהיות מסוגלים גם להבין את הקשיים שלו. ואז, להציע פיתרון ראשוני לתקופה מסוימת: הוא יוסיף מאמץ, גם אם זה לא יגיע לשוויון, ואתם תסכימו לעשות יותר ממנו אבל זה יהיה יותר קרוב לשוויון, וכדו’.

נראה שזו הדרך הטובה ביותר מבחינה הלכתית, מוסרית ואנושית.

כל טוב ושלום משפחה

 

יובל שרלו
הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בצהר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


שליחת פנייה בנושא השאלה


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שאלות נפוצות

מטרתה של הרפואה היא להיטיב עם החולה ולרפּאו. ההלכה מגדירה את פעולת הרופא בקביעה "ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). משתמע מכך כי כל פעולה רפואית שאיננה מביאה לרפואת החולה ואיננה מיטיבה עימו – נכון שלא לעשותה. ואכן, ישנם מצבים שבהם חולים נמצאים באזור הדמדומים, בין חיים למוות, וסובלים מייסורים קשים. במצבים מורכבים אלה – ובעיקר כשמדובר בחולים שאנו יודעים, ברמה גבוהה של ודאות, שכלל אינם רוצים בכך – אין לעשות החייאה בכל מחיר (ולעיתים, בניסיונות ההחייאה אף עלול להיות משום התעללות בחולה).

יחד עם זאת, חשוב להיזהר ולא לקבל החלטה הרת גורל כזו בחיפזון – וחלילה להפקיר אדם חולה שניתן להציל את חייו. נכון וראוי אפוא לקבל את כל המידע מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בעקרונות ההלכתיים המורכבים בכל שלב ושלב.

הפסקת הזנה לחולה הנמצא במצב חולי קשה היא מהשאלות המורכבות ביותר בתחום הטיפול התומך והמקל (טיפול פליאטיבי). בסיטואציה לא פשוטה זו נפגשים שלושה עקרונות ומרכיבים שונים המושכים כל אחד לכיוון אחר. העיקרון הראשון הוא החובה ההלכתית והמוסרית להמשיך כל טיפול "שגרתי" גם בחייו של אדם המוטל על ערש דווי – ואכילה היא בוודאי צורך טבעי שכל אדם זקוק לו. המרכיב העקרוני השני הוא העובדה כי לעיתים נמצא, מבחינה רפואית, שפעולת ההזנה מיותרת ואפשר שאף תגרום נזק (זיהום). המרכיב השלישי הוא הקביעה הרפואית כי במקרים רבים, הזנה באמצעים מלאכותיים גורמת לייסורים ואף לחוסר נוחות קיצוני.

על כן, נקודת המוצא היא שאסור למנוע מזון מחולה אנוּש וחובה להמשיך ולהאכילו. מאידך גיסא, כאשר איננו יודעים את רצון החולה, והערכת הרופאים היא שאפסו הסיכויים להצילו, ונוסף על כך יש להניח שלא יסבול ממניעת ההזנה (בוודאי כאשר המשך הפעולה יגביר סכנה של זיהום ויקרב את מותו) – מותר להפסיק את ההזנה.  

מובן שמדובר במצבים מורכבים מאוד ולכן מן ההכרח לדון בכל מקרה לגופו.

 

ההלכה קובעת כי מלכתחילה ניתן לרופאים היתר לרפא. לא רק שהדבר אינו עומד בניגוד לרצון הבורא, אלא אף מוטלת על האדם חובה שלא להזניח את הטיפול בעצמו וכן הרופא מחויב לטפל בחולה. מאידך גיסא, אין חובה הלכתית להשאיר אדם בחיים כאשר אפסו הסיכויים להצילו ואין מדובר בריפוי. מובן שאסור לפעול באופן אקטיבי חלילה כדי לקצר את חייו של החולה, אולם כאמור אין חובה להמשיך לטפל באדם כשהרופאים קובעים שהוא חולה הקרוב למותו ונמצא במצב ללא תוחלת. חשוב להדגיש כי אין מדובר במצב של "חולה הנוטה למות" (שההערכה היא כי ילך לבית עולמו תוך כמה חודשים), שבו חובה לטפל, אלא באדם שההערכה הרפואית לגביו היא כי הוא קרוב ממש למותו ולא ניתן לעשות דבר כדי לקיים את חייו או לאפשֵר לו איכות חיים טובה יותר. כיוון שקשה מאוד לקבוע מתי אין אופק רפואי לאדם; מהם הגבולות בין הנוטה למות לבין הקרוב למיתתו, וכדומה – חשוב לקבל מידע רפואי מדויק מהרופאים ולהתייעץ עם פוסק הלכה בכל מקרה לגופו.

בראש ובראשונה נדרשים בני המשפחה והסובבים את החולה המבקש להפסיק את הטיפול בו לעשות כל שביכולתם כדי להקל עליו ולהיטיב עמו. במקביל, עליהם לנסות לעודד אותו ולחזקו בהתמודדות הקשה שלו, להראות לו את חשיבותו בעיניהם ולדבר על ליבו שישתדל לדבוק בתקווה ולהיאחז בחיים. לעיתים, כשמבררים עם החולה, לעומקו של עניין, מה מפריע לו ומה יעודד את רוחו – נמצא כי הדברים ניתנים לפתרון ועל ידי כך אפשר לחזק את התמודדותו. אם החולה הוא אדם מאמין, ניתן לדבר גם על החשיבות הגדולה של כל שעת חיים בעיני הקב"ה.

יחד עם זאת, אין לכפות על אדם זה טיפול רפואי מאריך חיים, שכן רק מיעוט מפוסקי ההלכה קבעו כי מותר להאריך את ימי החולה בייסורים נגד רצונו. על כן, העמדה המקובלת היא שבוודאי אין חובה, ואולי אף אין רשות, להמשיך בכוח את סבלו של החולה. צריך לקבל זאת בהכנעה ולהיטיב עימו ככל יכולתנו.

חלק גדול מהפוסקים כתבו כי מותר להשתמש במשככי כאבים גם אם הם עלולים לקרב את מות החולה. הנימוקים לכך רבים ונמנה כאן כמה מהם. ראשית, בד בבד עם הסיכונים הכרוכים בשימוש במשככי כאבים, הם מעניקים לחולה יכולת לאכול, לשתות ולהתמודד עם המחלה, ועל כן הם אף מאריכים חיים יותר מאשר מסכנים אותם. שנית, אנו רואים בכאביו ובסבלו של החולה מצב של מחלה, ולא רק תופעה נלווית לחולי, ומותר אפוא לטפל בהם כשם שמטפלים במחלה. לבסוף, זוהי הדרך המקובלת לטיפול בחולים והרי זה בבחינת "שומר פתאים ה'". 

לכן, כל עוד אין מדובר בקיצור חיים ודאי – וכל שכן שאין כל כוונה להביא לידי כך – אלא מדובר בשימוש במשככי כאבים המשמשים לטיפול רגיל, מותר לנוטלם. העיקרון המנחה הוא הניסיון להעניק לחולה את איכות החיים המיטבית האפשרית, לשפר את הרגשתו ולאפשר לו להתעודד ולהמשיך בחייו.

ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר ומכּירה במצב שבו מותר להפסיק את הטיפול בחולה – כאשר אין מדובר בתהליך ריפוי וכשאין כל תוחלת בטיפול והחולה סובל מאוד ממצבו. במצב כזה, הדבר שנכון לעשות הוא לעבור לטיפול פליאטיבי תומך, שעיקרו הוא טיפול בסימפטומים (כאבים, בעיות נשימה וכדומה) ומטרתו היא להקל על החולה. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, חל אף איסור של ממש להמשיך בטיפול המונע מהחולה ללכת לבית עולמו בנחמה, ברוגע ובכבוד. קשה לקבוע את הגבולות בין המצבים, ועל כן צריך לקבל הסבר מפורט מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה.

כאשר אדם החולה במחלה חשוכת מרפא מתקרב לקראת מותו ומבקש להישאר בביתו, וברור כי אשפוז לא ייטיב את מצבו (או שאין הוא יכול להביע את רצונו אך למשפחה ברור שאין תוחלת לטיפול) – הדבר הנכון הוא להניח לו להיפרד מן העולם בביתו, מוקף בבני משפחתו האהובים, ולא לייסר אותו בטלטול מיותר לבית חולים.

בין מה שאסור עלינו לעשות כדי לקרב את המוות ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו, נמתח קו שאינו ברור דיו. סוגיית ההנשמה היא סוגיה סבוכה התלויה מאוד במחלתו של החולה ובאופק הרפואי של ההנשמה. אין בידינו תשובה אחת הנכונה לכלל המצבים, והדבר נובע הן מהעובדה הרפואית שהצלחת ההנשמה תלויה מאוד במצבו הרפואי של החולה קודם ההידרדרות (אם מצבו קשה, סיכויי הצלחת ההנשמה והגמילה ממנה קלושים מאוד); הן מהעובדה שמשלב מסוים, כשהרופאים סבורים כי אפסה כל תקווה, ההלכה אוסרת להפריע לאדם להיפרד מן העולם בשלווה ובשקט.

על כן, כאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, יש צורך לקבוע את מצבו של החולה, את סיכויי ההנשמה והגמילה ממנה, ואת האופק של הריפוי. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל באופן אישי לכל חולה בהתייעצות עם הצוות הרפואי, בני המשפחה ופוסק הלכה.

דילוג לתוכן