צהר לאתיקה לוגו מלא

תפילה לגבי מי שמצוי במוות מוחי

האם תפילה לרפואת מי שמצוי במצב של מוות מוחי הינה תפילת שווא?

הרב ראם הכהן

פרופ' אברהם שטינברג הגדיר מוות מוחי 1 : "מוות מוחי, הינו קביעת רגע מותו של האדם לפי קני מידה של היעדר פעילות מוחית ונשימתית, נקבע על ידי סדרה של בדיקות… קביעת רגע המוות על פי קנה מידה מוחי מוגדר כאיבוד מוחלט, מלא ובלתי הפיך של פעילות המוח, כולל גזע המוח". נוסיף שמוות מוחי נבדל, כמובן, ממי ששרוי בתרדמת (קומה) שלמרות שאינו מתפקד, ולעיתים אינו נושם בכוחות עצמו, הרי שמוחו עדיין פועל ויש תקווה שבמצבים מסוימים גופו ישוב לתפקד ואפשר להתפלל עליו.

נחלקו הפוסקים האם מוות מוחי הינו מוות. כידוע רבו הפוסקים שהגדירו מוות מוחי כמוות גמור מבחינת ההלכה ומותר, ואף מצווה, לתרום את אבריו של המת להצלת חיים. בין המכריעים כך נזכיר את הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, הגר"ש גורן זצ"ל הגר"ש ישראלי זצ"ל, הגר"א שפירא זצ"ל, הגר"מ אליהו זצ"ל ועוד מגדולי הפוסקים.

ברם, ביחס לשאלתנו ברור בעליל שגם מי שלא סובר כי מוות מוחי הינו מוות יודה שתפילה על חולה כזה שיתרפא הינה תפילת שווא.

שנינו במשנה בברכות (פ"ט): "הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא. כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי הרי זו תפלת שוא". בגמרא במסכת תענית (ח ע"ב) מובאות ברייתות על כך ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", כלומר אפשר להתפלל לסייעתא דשמיא רק לגבי מה שעדיין לא נעשה, כפי שברור מהדוגמה הבאה "תנו רבנן: הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא". וכך הכריעו להלכה הרמב"ם בהלכות ברכות (י, כב). והשו"ע (רל).

בהמשך המסכת (יט ע"א) דנים מתי אין להתענות על הגשמים ורב נחמן אומר שאם הגידולים החלו לנבוט ואז יבשו אין מתריעים, ומסביר רש"י כי זוהי תפילת שווא. וכך נפסק ברמב"ם בהלכות תעניות (ב:טז) ובשו"ע (תקעה, ח).

בשערי תשובה על השו"ע (קפז) פוסק: "אבל צריך ליזהר מלהתפלל שיעשה לו נס היוצא מדרך טבע העולם". ובוודאי דברים אלו נובעים מתוך ההבנה של תפילת שווא שהוצגה לעיל.

הגרי"ז (בחידושיו לתורה, יא) מבאר לאור יסוד זה את דברי רש"י שלפיהם אברהם התפלל רק על עצמו ולא על שרה

"ונראה עפמש"כ הרמב"ם… דכל תפילה על בריאה חדשה הרי היא תפילת שוא דלא שייך כלל להתפלל על זה, והנה איתא ביבמות אר"נ אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה דנאמר 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' אפילו בית ולד אין לה, (כלומר, לא היה לה רחם) וכדי ששרה תוכל להוליד צריך היה לברוא אצלה בריאה חדשה של בית ולד וע"ז הרי לא שייך תפילה וכמו שכתבנו, משא"כ אצל אברהם דהוא לא נצרך לבריאה חדשה בגופו כדי שיוכל להוליד וכל העיכוב אצלו היה רק הזקנה… ומשום כך התפלל אברהם רק על עצמו ולא על שרה דעליה היתה זאת תפילת שוא וכש"נ".

על פי דבריו ניתן לומר שתפילה על מי שמת מוות מוחי תהיה אסורה, משום שהאפשרות שהמוח ישוב לתפקד אינה קיימת, ממש כשם שאבר חדש לא יכול לצמוח.

לאור כל האמור לעיל: מכיוון שמוות מוחי הוא בלתי הפיך ואין מציאות של חזרה ממוות מוחי, כל המתפלל על חולה במצב של מוות מוחי שיתרפא הרי הוא בכלל תפילת שווא לכל הדעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


שליחת פנייה בנושא השאלה


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שאלות נפוצות

מטרתה של הרפואה היא להיטיב עם החולה ולרפּאו. ההלכה מגדירה את פעולת הרופא בקביעה "ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). משתמע מכך כי כל פעולה רפואית שאיננה מביאה לרפואת החולה ואיננה מיטיבה עימו – נכון שלא לעשותה. ואכן, ישנם מצבים שבהם חולים נמצאים באזור הדמדומים, בין חיים למוות, וסובלים מייסורים קשים. במצבים מורכבים אלה – ובעיקר כשמדובר בחולים שאנו יודעים, ברמה גבוהה של ודאות, שכלל אינם רוצים בכך – אין לעשות החייאה בכל מחיר (ולעיתים, בניסיונות ההחייאה אף עלול להיות משום התעללות בחולה).

יחד עם זאת, חשוב להיזהר ולא לקבל החלטה הרת גורל כזו בחיפזון – וחלילה להפקיר אדם חולה שניתן להציל את חייו. נכון וראוי אפוא לקבל את כל המידע מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בעקרונות ההלכתיים המורכבים בכל שלב ושלב.

הפסקת הזנה לחולה הנמצא במצב חולי קשה היא מהשאלות המורכבות ביותר בתחום הטיפול התומך והמקל (טיפול פליאטיבי). בסיטואציה לא פשוטה זו נפגשים שלושה עקרונות ומרכיבים שונים המושכים כל אחד לכיוון אחר. העיקרון הראשון הוא החובה ההלכתית והמוסרית להמשיך כל טיפול "שגרתי" גם בחייו של אדם המוטל על ערש דווי – ואכילה היא בוודאי צורך טבעי שכל אדם זקוק לו. המרכיב העקרוני השני הוא העובדה כי לעיתים נמצא, מבחינה רפואית, שפעולת ההזנה מיותרת ואפשר שאף תגרום נזק (זיהום). המרכיב השלישי הוא הקביעה הרפואית כי במקרים רבים, הזנה באמצעים מלאכותיים גורמת לייסורים ואף לחוסר נוחות קיצוני.

על כן, נקודת המוצא היא שאסור למנוע מזון מחולה אנוּש וחובה להמשיך ולהאכילו. מאידך גיסא, כאשר איננו יודעים את רצון החולה, והערכת הרופאים היא שאפסו הסיכויים להצילו, ונוסף על כך יש להניח שלא יסבול ממניעת ההזנה (בוודאי כאשר המשך הפעולה יגביר סכנה של זיהום ויקרב את מותו) – מותר להפסיק את ההזנה.  

מובן שמדובר במצבים מורכבים מאוד ולכן מן ההכרח לדון בכל מקרה לגופו.

 

ההלכה קובעת כי מלכתחילה ניתן לרופאים היתר לרפא. לא רק שהדבר אינו עומד בניגוד לרצון הבורא, אלא אף מוטלת על האדם חובה שלא להזניח את הטיפול בעצמו וכן הרופא מחויב לטפל בחולה. מאידך גיסא, אין חובה הלכתית להשאיר אדם בחיים כאשר אפסו הסיכויים להצילו ואין מדובר בריפוי. מובן שאסור לפעול באופן אקטיבי חלילה כדי לקצר את חייו של החולה, אולם כאמור אין חובה להמשיך לטפל באדם כשהרופאים קובעים שהוא חולה הקרוב למותו ונמצא במצב ללא תוחלת. חשוב להדגיש כי אין מדובר במצב של "חולה הנוטה למות" (שההערכה היא כי ילך לבית עולמו תוך כמה חודשים), שבו חובה לטפל, אלא באדם שההערכה הרפואית לגביו היא כי הוא קרוב ממש למותו ולא ניתן לעשות דבר כדי לקיים את חייו או לאפשֵר לו איכות חיים טובה יותר. כיוון שקשה מאוד לקבוע מתי אין אופק רפואי לאדם; מהם הגבולות בין הנוטה למות לבין הקרוב למיתתו, וכדומה – חשוב לקבל מידע רפואי מדויק מהרופאים ולהתייעץ עם פוסק הלכה בכל מקרה לגופו.

בראש ובראשונה נדרשים בני המשפחה והסובבים את החולה המבקש להפסיק את הטיפול בו לעשות כל שביכולתם כדי להקל עליו ולהיטיב עמו. במקביל, עליהם לנסות לעודד אותו ולחזקו בהתמודדות הקשה שלו, להראות לו את חשיבותו בעיניהם ולדבר על ליבו שישתדל לדבוק בתקווה ולהיאחז בחיים. לעיתים, כשמבררים עם החולה, לעומקו של עניין, מה מפריע לו ומה יעודד את רוחו – נמצא כי הדברים ניתנים לפתרון ועל ידי כך אפשר לחזק את התמודדותו. אם החולה הוא אדם מאמין, ניתן לדבר גם על החשיבות הגדולה של כל שעת חיים בעיני הקב"ה.

יחד עם זאת, אין לכפות על אדם זה טיפול רפואי מאריך חיים, שכן רק מיעוט מפוסקי ההלכה קבעו כי מותר להאריך את ימי החולה בייסורים נגד רצונו. על כן, העמדה המקובלת היא שבוודאי אין חובה, ואולי אף אין רשות, להמשיך בכוח את סבלו של החולה. צריך לקבל זאת בהכנעה ולהיטיב עימו ככל יכולתנו.

חלק גדול מהפוסקים כתבו כי מותר להשתמש במשככי כאבים גם אם הם עלולים לקרב את מות החולה. הנימוקים לכך רבים ונמנה כאן כמה מהם. ראשית, בד בבד עם הסיכונים הכרוכים בשימוש במשככי כאבים, הם מעניקים לחולה יכולת לאכול, לשתות ולהתמודד עם המחלה, ועל כן הם אף מאריכים חיים יותר מאשר מסכנים אותם. שנית, אנו רואים בכאביו ובסבלו של החולה מצב של מחלה, ולא רק תופעה נלווית לחולי, ומותר אפוא לטפל בהם כשם שמטפלים במחלה. לבסוף, זוהי הדרך המקובלת לטיפול בחולים והרי זה בבחינת "שומר פתאים ה'". 

לכן, כל עוד אין מדובר בקיצור חיים ודאי – וכל שכן שאין כל כוונה להביא לידי כך – אלא מדובר בשימוש במשככי כאבים המשמשים לטיפול רגיל, מותר לנוטלם. העיקרון המנחה הוא הניסיון להעניק לחולה את איכות החיים המיטבית האפשרית, לשפר את הרגשתו ולאפשר לו להתעודד ולהמשיך בחייו.

ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר ומכּירה במצב שבו מותר להפסיק את הטיפול בחולה – כאשר אין מדובר בתהליך ריפוי וכשאין כל תוחלת בטיפול והחולה סובל מאוד ממצבו. במצב כזה, הדבר שנכון לעשות הוא לעבור לטיפול פליאטיבי תומך, שעיקרו הוא טיפול בסימפטומים (כאבים, בעיות נשימה וכדומה) ומטרתו היא להקל על החולה. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, חל אף איסור של ממש להמשיך בטיפול המונע מהחולה ללכת לבית עולמו בנחמה, ברוגע ובכבוד. קשה לקבוע את הגבולות בין המצבים, ועל כן צריך לקבל הסבר מפורט מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה.

כאשר אדם החולה במחלה חשוכת מרפא מתקרב לקראת מותו ומבקש להישאר בביתו, וברור כי אשפוז לא ייטיב את מצבו (או שאין הוא יכול להביע את רצונו אך למשפחה ברור שאין תוחלת לטיפול) – הדבר הנכון הוא להניח לו להיפרד מן העולם בביתו, מוקף בבני משפחתו האהובים, ולא לייסר אותו בטלטול מיותר לבית חולים.

בין מה שאסור עלינו לעשות כדי לקרב את המוות ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו, נמתח קו שאינו ברור דיו. סוגיית ההנשמה היא סוגיה סבוכה התלויה מאוד במחלתו של החולה ובאופק הרפואי של ההנשמה. אין בידינו תשובה אחת הנכונה לכלל המצבים, והדבר נובע הן מהעובדה הרפואית שהצלחת ההנשמה תלויה מאוד במצבו הרפואי של החולה קודם ההידרדרות (אם מצבו קשה, סיכויי הצלחת ההנשמה והגמילה ממנה קלושים מאוד); הן מהעובדה שמשלב מסוים, כשהרופאים סבורים כי אפסה כל תקווה, ההלכה אוסרת להפריע לאדם להיפרד מן העולם בשלווה ובשקט.

על כן, כאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, יש צורך לקבוע את מצבו של החולה, את סיכויי ההנשמה והגמילה ממנה, ואת האופק של הריפוי. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל באופן אישי לכל חולה בהתייעצות עם הצוות הרפואי, בני המשפחה ופוסק הלכה.

דילוג לתוכן