צהר לאתיקה לוגו מלא

תרומת דגימות מוח לאחר המוות לצורך מחקר בדמנציה

שלום הרב,

אמי ז”ל סבלה מדמנציה כשכבר הייתה מבוגרת ממש, לכן לא אובחנה האם זו דמנציה או אלצהיימר. פנו אלי מהמכון לחקר המוח בבי”ח תל השומר כדי שאשתתף במחקר על ילדים שהוריהם היו דמנטיים. לאחרונה פנו אלי בשאלה: האם אני מוכנה שאחרי מותי מוחי יתרם למחקר? וזו היא שאלתי לרב! אגב, כשאמרתי שאתן תשובה לאחר שאקבל תשובה מהרב שרלו, הם ממש ביקשו לדעת מהי התשובה. מחקר? זו הצלת חיים בדיעבד? ו..כן אני חתומה על כרטיס אד”י.

אשמח לתשובתו של הרב
תודה

שלום וברכה

ראשית, אני מאחל כמובן אורך ימים ושמחה, ובריאות של גוף ונפש כאחד.

השאלה עדינה, מורכבת ומסובכת: רוב מוחלט של הפוסקים התירו אוטופסיה כאשר מדובר בצורך בידע מיידי כדי להתמודד עם מחלה מסוימת המוטלת לפנינו, וכמעט כולם אסרו תרומת גוף למדע לצורכי מחקר ‘טהור’, אף שאפשר שיהיו לו תוצאות קליניות. האיסור נובע מחובות רבות שיש לנו כלפי המת: חובת קבורה, איסור ניוול, איסור הנאה מהמת, איסור הלנת המת וכדו’.

השאלה היא היכן עובר קו הגבול, וזה כמובן תלוי בסיבות למצבים בהם מותר: יש שטענו שההיתר מבוסס על דיני פיקוח נפש, ודינים אלה מתירים אוטופסיה גם כשלא מדובר במצב קיצוני של פיקוח נפש מיידי, אלא למחקר בתופעה נפוצה; יש שטענו שכלל אין איסור ניוול כאשר מדובר ביעד חיוני, והוא אסור רק כשהדברים נעשים שלא לצורך; וכמובן יש הרבה עמדות ביניים.

אני נוטה לעמדה היוצאת מנקודת המוצא כי קיים איסור שלא להציב את הגבול כאשר מצטרפים מרכיבים שונים:

א. יש צורך חיוני במחקר, ומדובר בתופעה הפוגעת בחייהם של בני אדם, או פגיעה חמורה באיכות חייהם.

ב. מדובר במחקר שיש ציפייה להשפעה ישירה, ולא ב Fishing.

ג. אין דרך סבירה אחרת לעשיית המחקר.

ד. הצעדים הקודמים – מחקר על תאים, בעלי חיים וכדו’, כבר נעשו.

ה. ישנה התחייבות בלתי מתפשרת להביא את כל חלקי הגופה האחרים לקבורה מיידית, ואת מה שנותר מהדגימות שנלקחו מהאבר הנחקר לאחר שאין צורך יותר בהם.

ו. ישנה הסכמה מתועדת של האדם.

האם זה המצב במה שהתבקשת להסכים לו? אם אכן הדברים עומדים בכל הקריטריונים האלה – במצב מיוחד זה נראה לי שנכון יהיה לעשות כך, אולם את צריכה לוודא שכך אמנם הם פני הדברים.

אדגיש כי עמדה זו מבוססת על עמדות הלכתיות המתירות את הדבר בתנאים האלה, ובעיקר לאור משנתו של הרב גורן זצ”ל והרב עוזיאל זצ”ל, שהיו הרבנים הראשיים לישראל. צריך לשים לב לשני צדדיה של עמדה זו – ההיתר העקרוני והתנאים האוסרניים, ואין צד אחד קיים בלי השני. יש עמדות הרבה יותר מחמירות, אולם אני מתקשה להבין כיצד אפשר לנקוט בהם, ומצד שני להשתמש בכל הישגי הרפואה בישראל.

כל טוב,

יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

*תשובה זו היא תשובה קצרה וממוקדת. אנו ב״צהר עד מאה ועשרים״ נכתוב נייר עמדה הלכתי ארוך ומפורט, שיבאר ביתר פירוט את מקורותיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
Twitter

יש לכם שאלה? מלאו את הטופס





מספרים בלבד ללא מקף


אנא כתבו כאן את שאלתכם


שליחת פנייה בנושא השאלה


לפנייה בכתב ניתן למלא את הטופס


פרטי הפונה



מספרים בלבד ללא מקף














חולה הנוטה למות
פרטי המטופל



מספרים בלבד ללא מקף
פרטי הטיפול











שאלות נפוצות

מטרתה של הרפואה היא להיטיב עם החולה ולרפּאו. ההלכה מגדירה את פעולת הרופא בקביעה "ורפוא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פה ע"א). משתמע מכך כי כל פעולה רפואית שאיננה מביאה לרפואת החולה ואיננה מיטיבה עימו – נכון שלא לעשותה. ואכן, ישנם מצבים שבהם חולים נמצאים באזור הדמדומים, בין חיים למוות, וסובלים מייסורים קשים. במצבים מורכבים אלה – ובעיקר כשמדובר בחולים שאנו יודעים, ברמה גבוהה של ודאות, שכלל אינם רוצים בכך – אין לעשות החייאה בכל מחיר (ולעיתים, בניסיונות ההחייאה אף עלול להיות משום התעללות בחולה).

יחד עם זאת, חשוב להיזהר ולא לקבל החלטה הרת גורל כזו בחיפזון – וחלילה להפקיר אדם חולה שניתן להציל את חייו. נכון וראוי אפוא לקבל את כל המידע מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה הבקי בעקרונות ההלכתיים המורכבים בכל שלב ושלב.

הפסקת הזנה לחולה הנמצא במצב חולי קשה היא מהשאלות המורכבות ביותר בתחום הטיפול התומך והמקל (טיפול פליאטיבי). בסיטואציה לא פשוטה זו נפגשים שלושה עקרונות ומרכיבים שונים המושכים כל אחד לכיוון אחר. העיקרון הראשון הוא החובה ההלכתית והמוסרית להמשיך כל טיפול "שגרתי" גם בחייו של אדם המוטל על ערש דווי – ואכילה היא בוודאי צורך טבעי שכל אדם זקוק לו. המרכיב העקרוני השני הוא העובדה כי לעיתים נמצא, מבחינה רפואית, שפעולת ההזנה מיותרת ואפשר שאף תגרום נזק (זיהום). המרכיב השלישי הוא הקביעה הרפואית כי במקרים רבים, הזנה באמצעים מלאכותיים גורמת לייסורים ואף לחוסר נוחות קיצוני.

על כן, נקודת המוצא היא שאסור למנוע מזון מחולה אנוּש וחובה להמשיך ולהאכילו. מאידך גיסא, כאשר איננו יודעים את רצון החולה, והערכת הרופאים היא שאפסו הסיכויים להצילו, ונוסף על כך יש להניח שלא יסבול ממניעת ההזנה (בוודאי כאשר המשך הפעולה יגביר סכנה של זיהום ויקרב את מותו) – מותר להפסיק את ההזנה.  

מובן שמדובר במצבים מורכבים מאוד ולכן מן ההכרח לדון בכל מקרה לגופו.

 

ההלכה קובעת כי מלכתחילה ניתן לרופאים היתר לרפא. לא רק שהדבר אינו עומד בניגוד לרצון הבורא, אלא אף מוטלת על האדם חובה שלא להזניח את הטיפול בעצמו וכן הרופא מחויב לטפל בחולה. מאידך גיסא, אין חובה הלכתית להשאיר אדם בחיים כאשר אפסו הסיכויים להצילו ואין מדובר בריפוי. מובן שאסור לפעול באופן אקטיבי חלילה כדי לקצר את חייו של החולה, אולם כאמור אין חובה להמשיך לטפל באדם כשהרופאים קובעים שהוא חולה הקרוב למותו ונמצא במצב ללא תוחלת. חשוב להדגיש כי אין מדובר במצב של "חולה הנוטה למות" (שההערכה היא כי ילך לבית עולמו תוך כמה חודשים), שבו חובה לטפל, אלא באדם שההערכה הרפואית לגביו היא כי הוא קרוב ממש למותו ולא ניתן לעשות דבר כדי לקיים את חייו או לאפשֵר לו איכות חיים טובה יותר. כיוון שקשה מאוד לקבוע מתי אין אופק רפואי לאדם; מהם הגבולות בין הנוטה למות לבין הקרוב למיתתו, וכדומה – חשוב לקבל מידע רפואי מדויק מהרופאים ולהתייעץ עם פוסק הלכה בכל מקרה לגופו.

בראש ובראשונה נדרשים בני המשפחה והסובבים את החולה המבקש להפסיק את הטיפול בו לעשות כל שביכולתם כדי להקל עליו ולהיטיב עמו. במקביל, עליהם לנסות לעודד אותו ולחזקו בהתמודדות הקשה שלו, להראות לו את חשיבותו בעיניהם ולדבר על ליבו שישתדל לדבוק בתקווה ולהיאחז בחיים. לעיתים, כשמבררים עם החולה, לעומקו של עניין, מה מפריע לו ומה יעודד את רוחו – נמצא כי הדברים ניתנים לפתרון ועל ידי כך אפשר לחזק את התמודדותו. אם החולה הוא אדם מאמין, ניתן לדבר גם על החשיבות הגדולה של כל שעת חיים בעיני הקב"ה.

יחד עם זאת, אין לכפות על אדם זה טיפול רפואי מאריך חיים, שכן רק מיעוט מפוסקי ההלכה קבעו כי מותר להאריך את ימי החולה בייסורים נגד רצונו. על כן, העמדה המקובלת היא שבוודאי אין חובה, ואולי אף אין רשות, להמשיך בכוח את סבלו של החולה. צריך לקבל זאת בהכנעה ולהיטיב עימו ככל יכולתנו.

חלק גדול מהפוסקים כתבו כי מותר להשתמש במשככי כאבים גם אם הם עלולים לקרב את מות החולה. הנימוקים לכך רבים ונמנה כאן כמה מהם. ראשית, בד בבד עם הסיכונים הכרוכים בשימוש במשככי כאבים, הם מעניקים לחולה יכולת לאכול, לשתות ולהתמודד עם המחלה, ועל כן הם אף מאריכים חיים יותר מאשר מסכנים אותם. שנית, אנו רואים בכאביו ובסבלו של החולה מצב של מחלה, ולא רק תופעה נלווית לחולי, ומותר אפוא לטפל בהם כשם שמטפלים במחלה. לבסוף, זוהי הדרך המקובלת לטיפול בחולים והרי זה בבחינת "שומר פתאים ה'". 

לכן, כל עוד אין מדובר בקיצור חיים ודאי – וכל שכן שאין כל כוונה להביא לידי כך – אלא מדובר בשימוש במשככי כאבים המשמשים לטיפול רגיל, מותר לנוטלם. העיקרון המנחה הוא הניסיון להעניק לחולה את איכות החיים המיטבית האפשרית, לשפר את הרגשתו ולאפשר לו להתעודד ולהמשיך בחייו.

ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר ומכּירה במצב שבו מותר להפסיק את הטיפול בחולה – כאשר אין מדובר בתהליך ריפוי וכשאין כל תוחלת בטיפול והחולה סובל מאוד ממצבו. במצב כזה, הדבר שנכון לעשות הוא לעבור לטיפול פליאטיבי תומך, שעיקרו הוא טיפול בסימפטומים (כאבים, בעיות נשימה וכדומה) ומטרתו היא להקל על החולה. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, חל אף איסור של ממש להמשיך בטיפול המונע מהחולה ללכת לבית עולמו בנחמה, ברוגע ובכבוד. קשה לקבוע את הגבולות בין המצבים, ועל כן צריך לקבל הסבר מפורט מהצוות הרפואי ולהתייעץ עם פוסק הלכה.

כאשר אדם החולה במחלה חשוכת מרפא מתקרב לקראת מותו ומבקש להישאר בביתו, וברור כי אשפוז לא ייטיב את מצבו (או שאין הוא יכול להביע את רצונו אך למשפחה ברור שאין תוחלת לטיפול) – הדבר הנכון הוא להניח לו להיפרד מן העולם בביתו, מוקף בבני משפחתו האהובים, ולא לייסר אותו בטלטול מיותר לבית חולים.

בין מה שאסור עלינו לעשות כדי לקרב את המוות ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו, נמתח קו שאינו ברור דיו. סוגיית ההנשמה היא סוגיה סבוכה התלויה מאוד במחלתו של החולה ובאופק הרפואי של ההנשמה. אין בידינו תשובה אחת הנכונה לכלל המצבים, והדבר נובע הן מהעובדה הרפואית שהצלחת ההנשמה תלויה מאוד במצבו הרפואי של החולה קודם ההידרדרות (אם מצבו קשה, סיכויי הצלחת ההנשמה והגמילה ממנה קלושים מאוד); הן מהעובדה שמשלב מסוים, כשהרופאים סבורים כי אפסה כל תקווה, ההלכה אוסרת להפריע לאדם להיפרד מן העולם בשלווה ובשקט.

על כן, כאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, יש צורך לקבוע את מצבו של החולה, את סיכויי ההנשמה והגמילה ממנה, ואת האופק של הריפוי. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל באופן אישי לכל חולה בהתייעצות עם הצוות הרפואי, בני המשפחה ופוסק הלכה.

דילוג לתוכן