הקדמה

חג הפסח הוא מועד שמחה משפחתי ובו מצוות ייחודיות ואיסורים שונים בעלי משמעות רבה שלהם השלכות מעשיות שונות, יותר מכל חג אחר. ההשתתפות באירועי החג חשובה לכל אחד, ובכלל זאת לאדם עם דמנציה או אדם החולה במחלה מורכבת וקשה. מבחינה עקרונית, אדם חולה חייב במצוות. עם זאת, כאשר קיום המצוות מוסיף עומס וקושי גדולים על קשיי החולי, ישנם מקרים שבהם האדם פטור מהמצוות; אך אפשר שהשותפות שלו בקיומן מועילה לו. זאת ועוד, אדם עם דמנציה או חולה במחלות קשות עלול לסבול בשגרת יומו מקשיי אכילה ובליעה, וחלק גדול ממצוות ליל הסדר קשורות באכילה – מצה, מרור ושתיית ארבע כוסות – וייתכן שיתעורר קושי בקיומן. ההנחיות המפורטות כאן עוסקות בכלל האיסורים, המצוות והמנהגים של פסח, ובתוכם גם ענייני האכילה.¹

עיקרי ההלכה

א. אדם עם דמנציה שמבין מהו פסח ומודע למצוות החג (אף אם הוא זקוק לתזכורת) – חייב בכל המצוות והאיסורים. כאשר הוא איננו מודע כלל למשמעות היום או למשמעות המצוות – הוא פטור מהמצוות.²

ב. כאשר קיום המצוות הללו כרוך בקושי רב, בטרחה מרובה ובצער לאדם עם דמנציה או לחולה במחלה קשה ומורכבת, הוא חייב בקיום מצומצם של המצוות שהן מעיקר הדין ולעיתים אף פטור מהן לגמרי.³

ג. גם כאשר אדם עם דמנציה או חולה במחלה מורכבת פטור מן המצוות, אפשר שיש תועלת לנפשו בקיום מצוות החג ומנהגי החג. לדוגמה, השתתפותו בליל הסדר שומרת על מעמדו בתוך המשפחה; שמיעה של מנגינות מוכּרות והשתתפות במנהגים מוכּרים מעוררות בו זיכרונות נעימים מהעבר ומיטיבות עם מצבו. נדרש אפוא למצוא את האיזון בין הטלת עומס על אדם עם דמנציה ובין סיוע לו ושיתופו בקיום מצוות החג – ויש לפעול לרווחתו בהתאם למצבו.⁴

ד. אדם עם דמנציה שאיננו מודע כלל לאיסור, איננו מחויב בו. אף על פי כן, חובה להפרישו מאיסור אך יש הבדל בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן, כמבואר בהערה ומפורט בהמשך.⁵

ה. המטפל באדם עם דמנציה או בחולה הזקוק להשגחה צמודה הוא "עוסק במצווה". כאשר הוא מטפל יחיד, הוא פטור ממצוות אחרות; ואף בשעה שאיננו מטפל באופן ישיר בחולה, אם יש בחולי סכנה, פטור המטפל מהמצווה והוא הדין אם יש חשש סביר שקיום המצווה יפגע בטיפול בחולה.⁶ למעשה, בדרך כלל ניתן לקיים את מצוות ליל הסדר גם כשנמצאים עם חולה, ובוודאי כאשר יש יותר ממטפל אחד.⁷ בשעת הצורך, אפשר לצמצם ולקיים את הדברים שמעיקר הדין, כפי שיבואר להלן לגבי חולה.

ו. להורדת קובץ של הגדה מקוצרת ולעצות מעשיות לשיחה והכנה של אדם עם דמנציה לקראת חג פסח וליל הסדר, היכנסו לדף: הנחיות מעשיות והגדה של פסח​.

ביעור ובדיקת חמץ

ז. במקום הצורך, ניתן להמעיט בניקיונות הבית. יש לנקות ולהכשיר את המטבח, את אזור האכילה וכן מקומות שבהם מאוחסן מזון.⁸

ח. אדם עם דמנציה שאיננו יכול לבדוק חמץ בעצמו, אחד מבני המשפחה יבדוק בעבורו – גם אם הוא איננו מתגורר בביתו.⁹

ט. אדם עם דמנציה שאיננו יכול לבער בעצמו את החמץ, מצווה לסייע לו לבער את החמץ. ניתן למכור עבורו את החמץ, גם כשאי אפשר לקבל ממנו הוראה והסכמה ברורה. אם יש לו מיופה כוח או אפוטרופוס, ימכור הלה עבורו את החמץ.¹⁰

י. עובד זר יכול לסייע בניקוי הבית לפסח ובהכנות לבדיקת חמץ. יש להסביר לו את חומרת איסור חמץ ולהנחותו כיצד לנקות ולסלק את החמץ מהבית. בדיקת חמץ יכולה להיעשות על ידי יהודי בלבד. שריפת החמץ תיעשה לכתחילה על ידי יהודי, אך במקום הצורך ניתן לבער גם על ידי עובד זר.¹¹

אכילה בערב פסח

יא. אדם עם דמנציה שאיננו מודע לתענית בכורות איננו חייב בה. גם אם הוא מודע לתענית אך הוא חלש או מתקשה להגיע לסיום מסכת, הוא פטור מהתענית ואין להטריחו להשתתף בסיום.¹²

יב. אף שיש להימנע מאכילת סעודה בסמוך לחג, ובליל החג לפני אכילת מצה, אדם עם דמנציה יאכל כרגיל בערב החג וייטול תרופות כרגיל.¹³ הוא רשאי לאכול גם בזמן אמירת ההגדה, ומוטב שיאכל בין הקידוש למזיגת הכוס השנייה.¹⁴

איסור אכילת חמץ

יג. אין להאכיל אדם עם דמנציה בחמץ, גם אם הוא אינו מודע לאיסור.¹⁵ במקרה של צורך חיוני – הדבר מותר כמבואר בסעיפים הבאים.

יד. אדם עם דמנציה או חולה סיעודי שניזון ממזון רפואי ייעודי (כגון אנשור) וזהו מזונו העיקרי – ראוי שיזכה לאכול אוכל כשר לפסח, ואם יש תחליף כשר לפסח שמתאים לו – יש להשתמש בו. אולם אם אין תחליף כשר, מותר לו לאכול גם אם יש מרכיבי חמץ במזון. אם יש בו מרכיבי קטניות, אפשר להשתמש בו גם לחולה שאיננו אוכל קטניות בפסח.¹⁶

טו. ניתן להזין אדם עם דמנציה בזונדה או בפג גם אם המזון אינו כשר לפסח, שכן אין זו אכילה לפי גדרי ההלכה.¹⁷

טז. תרופות ומשחות אינן ראויות לאכילה, ומלבד זאת שינוי טיפול תרופתי אינו מומלץ מבחינה רפואית. על כן אדם עם דמנציה, או אדם החולה במחלה מורכבת, ימשיך ליטול את תרופותיו הקבועות ללא שינוי.¹⁸

יז. חולה הנזקק לשימוש בקנאביס רפואי ומוצריו – רשאי להשתמש בו, גם בדרך של אכילה או שתייה, אף אם יש במוצר מרכיבי קטניות.¹⁹

ליל הסדר

יח. זמן הקידוש וההגדה הוא מצאת הכוכבים. בשעת הצורך, ניתן להקדים את הקידוש ואת תחילת הסדר זמן קצר לפני צאת הכוכבים, אך שתיית שאר הכוסות, אכילת מצה ומרור ואמירת ההלל צריכים להיות מצאת הכוכבים.²⁰

יט. אדם עם דמנציה שאיננו מסוגל לשבת זמן ארוך בליל הסדר, או שהוא תלוי בסדרי שינה קבועים, וכן אדם החולה במחלה מורכבת והוא תשוש ועייף, יקיים סדר מקוצר, הכולל את הדברים שחייבים בהם מעיקר הדין:²¹

• קידוש וכוס ראשונה.
• (אכילת כרפס).²²
• אמירת החלקים העיקריים שב"מגיד": שאלת "מה נשתנה", "עבדים היינו", "מתחילה עובדי עבודה זרה", ("ארמי אובד אבי"), "כל שלא אמר שלושה דברים אלו", פרקי ההלל שבסוף "מגיד", ברכת הגאולה וכוס שנייה.²³
• אכילת מצה ומרור, סעודה.
• ברכת המזון וכוס שלישית.²⁴
• השלמת ההלל וכוס רביעית: מ"לא לנו" עד "אלי אתה ואודך… כי לעולם חסדו", וברכת "יהללוך" עם חתימה (ניתן לקצר ולומר רק כמה פסוקים. אין צריך לומר "הלל הגדול" [תהילים קלו] וברכת "נשמת" ו"ישתבח").²⁵

על פי הצורך ועל פי הרכב המשתתפים, ניתן לערוך סדר מקוצר ומצומצם לכולם, ואחריו להמשיך לספר ביציאת מצרים.

כ. אדם עם דמנציה שנאלץ להפסיק את קריאת ההגדה, ההלל או ברכת המזון באמצע, לעשיית צרכים וכדומה, גם אם שהה זמן רב או דיבר בינתיים – יכול לחזור למקום שפסק ואינו צריך לחזור לראש.²⁶

כא. אדם עם דמנציה שמתקשה בקריאת ההגדה, הברכות וההלל, יכול לשמוע את הדברים מפי אדם אחר ולצאת ידי חובה בשמיעה. גבר יכול לשמוע מפי אישה, ואישה מפי גבר, ולצאת בכך ידי חובה.²⁷

כב. אדם עם דמנציה שסובל מדיספגיה ומתקשה באכילה ובבליעה, ושגרת אכילתו מורכבת וכרוכה בטרחה גדולה ובצער, פטור ממצוות האכילה של ליל הסדר. אם אפשר, יאכל כרבע מצה.²⁸

כג. אכילת מצה: אדם עם דמנציה שמודע למצוות אכילת מצה ואינו מתקשה באכילתה, יאכל באכילה הראשונה, לאחר ברכת המוציא, שני שליש מצת מכונה. אם הוא מתקשה באכילה אך יכול לאכול מעט מצה, יאכל שליש מצה או לכל הפחות כרבע מצה, ובזה יקיים מצווה דאורייתא של אכילת מצה. "כורך" ו"אפיקומן" חיובם מדרבנן, ודי שיאכל בהם כרבע מצה. אם הוא מתקשה לאכול, הוא פטור מ"כורך" ו"אפיקומן".²⁹

כד. אדם שמתקשה באכילת המצה יכול לפוררה או לשרותה במים על מנת לרככה.³⁰ ניתן לרכוש "מצות רכות" עבור אדם עם דמנציה או חולה המתקשה באכילה, וגם המחמירים לאסור אכילת מצה רכה יכולים להקל עבור החולה.³¹

כה. מרור: חיוב אכילת מרור הוא מדרבנן. לכתחילה אם האדם יכול לאכול, יאכל כזית מרור (עלה חסה בינוני). כאשר קיים קושי, הוא יכול לאכול מעט מרור וישמע את הברכה מאחר. אם הוא מתקשה גם בכך, אינו חייב כלל לאכול.³²

כו. ארבע כוסות: חיוב ארבע כוסות הוא מדרבנן. אם האדם איננו מתקשה בשתייתן, ישתה רוב כוס מיץ ענבים (תירוש).³³

כז. שתיית ארבע כוסות צריכה להיות על פי הסדר: כוס ראשונה – בקידוש; שנייה – בסיום ההגדה; שלישית – בסיום ברכת המזון; רביעית – בסיום ההלל. גם אדם עם דמנציה או חולה הקורא נוסח מקוצר של ההגדה ישתה את הכוסות במקומן בסדר המקוצר ולא ישתה שתי כוסות ברצף.³⁴

כח. עיקר חובת ההסבה הוא בזמן שתיית ארבע כוסות ואכילת מצת מצווה. אדם עם דמנציה היושב בכיסא גלגלים וכדומה – יישען על מסעד הכיסא. אם הוא מתקשה להסֵב, יֵשב כרגיל.³⁵

כט. לשירים שלאחר ההלל אין מעמד הלכתי. גם מנגינות מוכרות, כגון "והיא שעמדה" או "דיינו", שייכות לקטעים בעלי חשיבות הלכתית משנית. אך דווקא שירים אלו עשויים להיטיב עם הנפש והמנגינות הקבועות של שירי ליל הסדר יכולות לשמח אדם עם דמנציה ולרומם את נפשו. אפשר לחרוג מהסדר הקבוע של ההגדה ולשיר את השירים בשלב מוקדם יותר של הסדר (גם אם עדיין לא הגיע זמנם).

ל. אדם עם דמנציה שרוצה לערוך את הסדר לכל בני המשפחה כפי שהיה רגיל בשנים קודמות, אם ידוע שיוכל לעמוד בכך, גם אם יצטרך עזרה מאדם אחר, יש לעשות כן. אם סביר להניח שלא יצליח בכך – יש לכבדו ולשמור על מעמדו ולמצוא דרך שבה אדם אחר יערוך את הסדר במלואו תוך מתן אפשרות לאדם עם דמנציה לנהל את מה שניתן, כך שיחוש כאילו הוא עורך הסדר. גמישות והתאמה לאדם עם הדמנציה הכרחיות במקרים כגון זה והן מצווה גדולה.

לא. חולה שמטופל במשככי כאבים שפוגעים בעֵרנותו, וכן חולה שחלש מאוד מהמחלה ומהטיפולים הרפואיים, אין חובה להעיר אותו על מנת שיקיים מצוות.³⁶ אם ההערכה היא שקיום המצווה וההשתתפות בסדר יגרמו לו נחת ואילו הסבל שבהקטנת המינון של משככי הכאבים מועט – ניתן להעיר אותו.³⁷

שמחת יום טוב וחול המועד והלכות חול המועד

לב. "ושמחת בחגך" – אדם חייב לשמוח בחג ולשמח את בני ביתו. אדם עם דמנציה או אדם חולה ותשוש הוא חלק מהמשפחה וחובה לשמחו, אף יותר מבשאר ימות השנה.³⁸

לג. בכלל מצוות השמחה נמצאת גם הדאגה לשמחתם של אנשים שטרודים ומתוחים, אף שאינם מבני המשפחה. על כן, חובתם של החברים, השכנים והקהילה לשים לב לצורכיהם של חולים וכן של בני משפחה מטפלים שטרודים בכל ימות השנה וגם בחג בטיפול בקרוביהם – ולשמח אותם.³⁹

לד. נוהגים ללבוש בחול המועד בגדים חגיגיים יותר. נכון להקפיד גם על לבושו של אדם עם דמנציה, אם אין זה מכביד עליו.⁴⁰

לה. אסור לכבס בגדים בחול המועד כדי שהאדם ייכנס נקי לחג. גם לעובד זר אסור לכבס את בגדיו של יהודי. אולם אדם עם דמנציה או חולה סיעודי שמלכלך תדיר את בגדיו מותר לכבס עבורו, וכן מותר לכבס עבורו סדינים, מגבות וכדומה, כשיש בכך צורך.⁴¹

לו. בבתי חולים ובמוסדות רפואיים או טיפוליים – מותר לכבס כרגיל.⁴²

לז. אסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד, וברוב הקהילות אין מניחים תפילין בחול המועד.⁴³

לח. אדם עם דמנציה המבקש בימי חול המועד להתגלח או להניח תפילין, כפי שהוא רגיל בשאר הימים, אין צורך למונעו מכך ואף ניתן לסייע לו להניח תפילין או לגלחו. אומנם, אם ניתן בקלות לשכנע אותו או להסיח דעתו מכך – יש לעשות כן.⁴⁴

ספירת העומר ומנהגי ימי הספירה

לט. אדם עם דמנציה שמודע למצוות הספירה ועוקב אחַר ימי הספירה – חייב בספירת העומר. אדם עם דמנציה שאינו מודע לספירת העומר פטור ממנה.

מ. אדם עם דמנציה שאינו מודע לספירה, וגם כשמזכירים לו את היום שיש לספור נותר מבולבל, אך מעוניין לספור ספירת העומר, טוב שישמע את הברכה מאחר. אם הוא מבקש לברך, אין למנוע זאת ממנו.⁴⁵

מא. מנהג ישראל להימנע מגילוח ותספורת בחלק מימי ספירת העומר, ויש בכך מנהגים שונים.⁴⁶ אדם עם דמנציה שאינו מודע לחובה זו אינו חייב בה, אך זכות היא לו בהיותו חלק מהקהילה ונוהג כמנהגיה ולכן נכון להימנע מלגלחו.

מב. אם עובדת היותו לא מגולח משפיעה על מצבו ועל הרגשתו וכן אם הדבר גורם לפגיעה בטיפול בו בשל ראייתו כמוזנח – יש לעשות כל פעולה שמיטיבה עימו.⁴⁷

מג. אדם עם דמנציה ששמיעת מוזיקה מרגיעה אותו – רשאי לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר.⁴⁸ גם השוהים עימו אין צריכים להימנע משמיעת המוזיקה או להחליש אותה.

1. בכוונתנו להוציא בקרוב ספר שיעסוק בהיבטים השונים של הטיפול באדם עם דמנציה. במרבית הערות השוליים כאן קיצרנו, ונרחיב שם בעזרת ה'.
2. ראו מה שכתבנו במסמך 'חיובו של אדם עם דמנציה בצומות ובמנהגי האבלות של ימי בין המצרים', הערה 3. מסקנתנו שם היא שאדם עם דמנציה שביכולתו להבין את מעשיו – חייב לקיים את המצווה כפיקח; אך כאשר הוא איננו מבין את מעשיו או איננו מודע למעשה המצווה שהוא עושה – הוא פטור ממנה. ההגדרה המדויקת תלויה במשתנים שונים ובראשם מצבו של האדם ורמת התודעה שלו וכן התודעה והיכולות הנדרשות לקיום כל מצווה ומצווה. ר"י זילברשטיין, שיעורי תורה לרופאים, כרך ג, סימן רח, עמ' 481, כתב שיש ערך לכך שאדם עם דמנציה יאכל מצה בליל הסדר, כיוון שיוצאים במצווה זו גם ללא כוונה; ואף אם הוא פטור, יקבל שכר כאינו מצווה ועושה. אך נראה שכאשר לחוסר הדעת מתווספים קושי וטרחה בעצם האכילה, כמבואר בסעיף הבא, אין להעמיס על החולה.
3. ראו שם, הערה 4. התייחסנו שם לקיום מצוות במקום חשש לחולי באופן כללי וכאן נפרט חלק מדברי הפוסקים המקילים במצוות הפסח במקום שיש חשש לחולי. בעל משנה ברורה, סימן תעב, ס"ק לה כתב כי אף שהשולחן ערוך (תעב, י. כל ההפניות הסתמיות כאן לשולחן ערוך, לבית יוסף, לרמ"א וליתר נושאי הכלים הם לחלק אורח חיים אלא אם צוין אחרת) פסק שמי ששתיית יין גורמת לו צער או כאב ראש צריך לדחוק עצמו ולשתות ארבע כוסות, אם שתיית היין עלולה לגרום לו לחלות וליפול למשכב – הוא פטור. אומנם בשער הציון, ס"ק נב כתב שהטעם הוא מפני שאין זו דרך חירות, אך המשנה ברורה כתב זאת גם לגבי מרור – בסימן תעג, ס"ק מג ובשער הציון, שם, ס"ק סא. ראו גם מנחת אשר, חלק א (בראשית), סימן לט, שביאר כי בעל משנה ברורה כתב "דרך חירות" לרווחא דמילתא (ראו גם הגדה של פסח: מנחת אשר, סימן יט). כן כתב הר"ע יוסף בשתי תשובות בשו"ת חזון עובדיה (סימן ד, בעניין שתיית ארבע כוסות; סימן לג, בעניין אכילת מצה ומרור) שאם האכילה תביא אותו בוודאי לידי חולי, הוא פטור מן המצווה ואינו רשאי להחמיר; ואם יש ספק שיבוא לידי חולי, הוא רשאי להחמיר באכילת מצה שהיא דאורייתא. הר"א ווייס, מלבד דבריו הנ"ל, התייחס בהגדה של פסח: מנחת אשר, סימן כ, לאכילת מצת מצווה במקום חשש חולי וכתב שאם יש חשש לנזק בלתי הפיך הוא פטור, ואינו רשאי להחמיר; ואם החשש שהוא שייפול למשכב או שיסבול מכאבים גדולים, פטור אך רשאי להחמיר ממידת חסידות.
4. כך כתבנו במסמכים קודמים בנושא מועדי השנה: 'חיובו של אדם עם דמנציה בצומות ובמנהגי האבלות של ימי בין המצרים' (לעיל הערה 2); 'מדריך לחגי תשרי לאדם עם דמנציה ומשפחתו'; 'הנחיות הלכתיות לימי הפורים לאדם עם דמנציה, לחולים במחלות מורכבות ולבני משפחה מטפלים'. מלבד התועלת הנפשית בהשתתפות, יש מעלה בטרחה נוספת לשם קיום מצווה גם כשהאדם פטור ממנה, אך חשוב לוודא שהרצון לטרחה נוספת הוא של האדם עצמו. אם הרצון להחמיר הוא של בני המשפחה, אין בכך טעם.
5. גם כשאדם פטור מקיום מצוות, חובה להפרישו מאיסורים ואין להאכילו דבר איסור בידיים. בעניין הפרשה מאיסור של קטן פסק השולחן ערוך (שמג, א): "קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו". האחרונים דנו במעמדו של מי שאין דעתו צלולה. ר"א וייס כתב שכאשר יש דעת בחולה, צריך למנוע ממנו מלעבור על איסור, אך בני המשפחה אינם מחייבים לטרוח טרחה יתרה לשם כך (דרכי הוראה – לקט שיעורים תשובות ופסקי הלכה בדיני חולה ביוה"כ, ירושלים תשס"ט, סימן ב, ב, עמ' ח). כעין זה כתב ר"י זילברשטיין (ווי העמודים וחשוקיהם, כט, מעשה חושב, שאלה טו) כי בכל פעם שרואים אדם עם דמנציה שמתכוון לעבור על איסור תורה, יש להפרישו אך אין חובה לעקוב אחריו. עוד כתב שם שכל זה אמור באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן אין חובה להפרישו. בכל הנוגע לאיסור חמץ, שאלת ההפרשה מאיסור פחות רלוונטית בנידון דידן, כיוון שהחמץ איננו מצוי בבית בזמן איסורו, ובהתארגנות נכונה לאדם עם דמנציה לא תהיה גישה גם לחמץ שנמכר. בהמשך נעסוק בכך גם בקשר לאיסורים אחרים, כמו גילוח בחול המועד.
6. ראו 'הנחיות הלכתיות לימי הפורים לאדם עם דמנציה, לחולים במחלות מורכבות ולבני משפחה מטפלים' (לעיל הערה 4), הערה 4.
7. כאשר יש יותר ממטפל אחד וניתן להתפנות לכך, המטפלים חייבים במצוות. כן כתב בעל משנה ברורה, סימן תרמ, ס"ק י, וראו עוד במה שהובא בהערה הקודמת. גם כאשר אדם עוסק במצווה ופטור ממצווה, אם בכל זאת קיים את המצווה, הוא יצא ידי חובה. כן כתב בעל משנה ברורה (שער הציון, סימן תעה, ס"ק לט) לעניין אכילת מצה, אך התלבט אם יכול לברך עליה "אשר קדשנו במצוותיו" ומדבריו במשנה ברורה, סימן תרמ, ס"ק לג משמע שלא יברך. ראו גם רצ"פ פרנק, מקראי קודש, פסח, חלק ב, סימן לג, שתלה זאת במחלוקת אם נשים מברכות על מצוות עשה שהן פטורות ממנה.
8. מנהג ישראל להשקיע רבות בניקוי הבית לקראת הפסח. העיסוק הרב בניקוי, השינויים בהרגלי הבית ואווירת הלחץ עלולים להשפיע לרעה על הרגשתו של אדם עם דמנציה ואף לגרום לו לחרדות. על כן, בשעת הצורך נכון להמעיט בעיסוק בניקיון כדי לשמור על הבריאות. הרמ"א (שולחן ערוך, תלג, יא) והמשנה ברורה (שם, ס"ק מו) כתבו שהמנהג הוא לנקות את הבית ביום י"ג בניסן לפני בדיקת חמץ ודי בכך.
9. אף אם אדם עם דמנציה פטור ממצווה שהוא איננו יכול לקיימה, יש אנשים נוספים שגרים בבית או מבקרים בו, ולכן בכל מקרה יש צורך לבדוק. ניתן לבדוק על ידי שליח גם שלא לצורך חולה, כפי שכתב המשנה ברורה (סימן תלב, ס"ק י), והשליח יברך על הבדיקה.
10. כאשר החולה איננו מסוגל לבער את חמצו, הוא אנוס ואיננו עובר על בל יראה ובל יימצא. אף על פי כן, ניתן להניח שרצונו של החולה הוא לבער את החמץ ולמכור אותו, כפי שנהג בשנים שבהן היה בריא והוא מעוניין שנפעל בשבילו לשם כך. לגבי ביטול החמץ, כתב השולחן ערוך (תלד, ד) ששליח יכול לבטל. בעל משנה ברורה (ס"ק טו; ביאור הלכה, ד"ה יהא בטל) כתב שיש אוסרים זאת אך הוסיף שבשעת הדחק יש להקל. לגבי מכירת חמץ, השולחן ערוך (תמג, ב) פסק שמי שמחזיק בידיו חמץ של יהודי בפיקדון בערב פסח צריך למוכרו לגוי, ומכלל דבריו משמע שהמכירה מועילה אף שהבעלים איננו מודע לכך. דעת האחרונים היא שניתן למכור חמץ עבור אדם אחר מדין "זכין לאדם שלא בפניו". ראו רי"א ספקטור, שו"ת באר יצחק, אורח חיים, סימן א; רש"ז אויערבך, שו"ת מנחת שלמה, תניינא, סימן קז. לכן יש לנהוג בחמצו של אדם עם דמנציה כפי שנהג בשנים קודמות: מה שדרכו הייתה למכור – למכור; ומה שדרכו הייתה לבער – לבער, אלא אם כן יש טרחה גדולה בביעור, ואזי יש למכור הכול. אם יש עובד זר וכמות החמץ מועטת, נכון לתת לו את החמץ במתנה גמורה, שלא בדרך הערמה ושלא על מנת להחזיר, ויש בכך מימוש הרצון הפשוט של החולה.
11. הבדיקה צריכה להיעשות על ידי יהודי, כפי שפסק המשנה ברורה, סימן תלב, ס"ק י. את השריפה נכון שיעשה יהודי, כיוון שאפשר שיש מצווה בשריפה, אך במקום הצורך ניתן לבער את שאריות החמץ, בשריפה או בדרך אחרת, על ידי נוכרי, כיוון שעיקר המצווה הוא שלא יהיה חמץ – ולא פעולת השריפה. ראו משנה ברורה, סימן תמו, ס"ק ז; רי"צ רימון, עת זקנה, אלון שבות תשפ"ג, עמ' 250.
12. השולחן ערוך (תכט, ב) כתב שהבכורות מתענים בערב פסח. אך המנהג המקובל הוא להשתתף בסעודת מצווה של סיום מסכת ובכך להיפטר מן הצום. כפי שכתבנו ב'חיובו של אדם עם דמנציה בצומות ובמנהגי האבלות של ימי בין המצרים' (לעיל הערה 2), הערה 9, אדם זקן ותשוש פטור גם מצומות חמורים יותר, ובוודאי שהוא פטור מתענית קלה זו. על כן הוא איננו צריך להשתתף בסעודת סיום מסכת, וכל שכן שאם ההשתתפות בסעודה כרוכה בטרחה או בצער, הוא פטור ממנה.
13. אין לאכול פת משעה עשירית ואין להרבות באכילת מאכלים אחרים, כדי שיאכל מצת מצווה לתיאבון (שולחן ערוך, תעא, א). אדם עם דמנציה זקוק להרגלי אכילה מסודרים וקבועים ולכן אין להחמיר בזה.
14. ביאור הלכה, סימן תעג, ד"ה הרשות בידו, כתב שהראשונים נחלקו אם מותר לשתות בזמן אמירת ההגדה, אחרי מזיגת הכוס השנייה ועד שתייתה, ולדבריו השולחן ערוך פסק כדעת האוסרים. אך ראו הערות איש מצליח לשולחן ערוך, תעג, ס"ק ד, שביאר בדרך אחרת את דברי הפוסקים הללו, ולשיטתו מותר לשתות בזמן ההגדה. אדם עם דמנציה רשאי לכתחילה לאכול לאחר הקידוש ולפני מזיגת הכוס השנייה, ונכון לכוון זאת לזמן אכילת הכרפס (ראו להלן הערה 22), ואם האכילה בזמן אמירת ההגדה תקל עליו ותאפשר לו את ההשתתפות בסדר הוא רשאי לסמוך על השיטות המקילות ולאכול.
15. ראו לעיל הערה 5.
16. לאדם עם דמנציה יש קשיים באכילה, בלעיסה ובבליעה, ולא אחת הוא נזקק לתחליפי מזון כדי לשמור על תזונה מלאה ומאוזנת. כאשר הוא משתמש באופן קבוע בתחליפים כאלה, זהו צורך קיומי שלו ואסור למנוע ממנו את מזונו. גם חולה אחר שסובל מתת־משקל, או שבלי התחליף הוא יסבול מתת־משקל, הוא חולה שיש בו סכנה ומותר אף באכילת חמץ. תחליף המזון אנשור המצוי היום הוא ללא מרכיבי חמץ אך מכיל קטניות וקיים אנשור כשר לפסח לאוכלי קטניות. תחליף כזה מותר אף לחולה שאין בו סכנה, גם לנוהגים שלא לאכול קטניות (ראו להלן הערה 19). אם יש צורך במוצר שיש בו חמץ, ואין לו תחליף שאיננו חמץ, הדבר מותר לחולה שיש בו סכנה, ולכן אדם שזהו מזונו העיקרי יכול לאוכלו. במצבי ביניים נכון להתייעץ עם רופא ועם רב. אם משתמשים במוצר שהוא חמץ, עדיף שליהודי לא תהיה בעלות על החמץ, ולכן נכון לתת אותו במתנה לעובד הזר או לאדם אחר.
17. ראו שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן ע; נשמת אברהם, אורח חיים, סימן תריב, ס"ק ז; שם, יורה דעה, סימן פט, ס"ק ב.
18. לקיחת תרופה שטעמה מר איננה חשובה אכילה ומותרת לחולה. כן כתבו שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ב, סימן צב; שו"ת יחוה דעת, חלק ב, סימן ס ועוד הרבה פוסקים; וראו נשמת אברהם, סימן תסו, ס"ק א. גם בתרופה שטעמה מתוק ויש בה מרכיבי חמץ, יש להקל באדם עם דמנציה, כיוון שחולי שיש בו איבוד דעת חשוב חולי שיש בו סכנה, והאטת תהליך התקדמות המחלה היא צורך שיש בו פיקוח נפש. ראו ר"ע קולא (עורך), ובית הלל אומרים: פסקי ההלכה של רבני ורבניות בית הלל, תשע"ח, עמ' 63–84; ר"י רוזנצוויג וש' הריס, נפשי בשאלתי, ירושלים תשפ"ב, נספח ה, עמ' 339–374.
19. מוצרי שמן CBD מעורבים לעיתים קרובות עם שמן קטניות. על פי המבואר בהערה הקודמת, רוב התרופות שיש בהן מרכיבי חמץ מותרות בשימוש בפסח אף לצורך חולה שאין בו סכנה, וכל שכן כאשר יש בהן רק מרכיבי קטניות. המשנה ברורה (סימן תנג, ס"ק ז) כתב שמותר לחולה שאין בו סכנה הנצרך לכך לאכול קטניות, ולכן אין לחשוש למרכיבי קטניות שנמצאים בשמנים ובתרופות אחרות. אין כאן המקום להאריך בעניין שימוש בקנאביס בשבת וביום טוב. כאשר השימוש הוא במאייד המופעל על שעון שבת הדבר מותר, ואף עישון ממש מותר לחולה שיש בו סכנה הזקוק לכך. ראו ר”א רזניקוב, 'קנאביס למטרות רפואיות', תחומין, לז (תשע"ז), עמ' 110–111.
20. בעל תרומת הדשן (סימן קלז) כתב שיש לקדש בליל פסח אחר צאת הכוכבים, וכן פסק השולחן ערוך (תעב, א). אומנם, דעת הרשב"ץ (יבין שמועה, מאמר חמץ, אות קלג) היא שניתן להקדים את הקידוש כבכל שבת ומועד, ורק שתיית שאר הכוסות ואכילת מצה צריכים להיות אחר צאת הכוכבים, וכן כתב החתם סופר בחידושיו לפסחים, צט ע"ב. וכן כתב הר"ע יוסף להתיר בשעת הצורך בשו"ת חזון עובדיה, חלק א, סימן א.
21. ראו לעיל, עיקרי ההלכה, סעיף ו ובו קישור להורדת נוסח הגדה מקוצר. השוו לסדר הגדה של פסח לשעת הדחק שפרסמה הרבנות הצבאית הראשית; רי"צ רימון, ליל הסדר – כינור דוד, ירושלים תשע"א, עמ' 97–102.
22. חיוב אכילת כרפס הוא מדרבנן, על מנת לעשות היכר לתינוקות. להלכה נפסק שיש לאכול פחות מכזית (שולחן ערוך, תעג, ו), ואף שלכתחילה יש לאכול ירק הנקרא "כרפס" (ראו משנה ברורה, שם, ס"ק יט), ויש נוהגים לאכול דווקא סלרי, מעיקר הדין יוצאים בכל ירק (שולחן ערוך, שם, ד). על כן, גם אדם עם דמנציה יכול לקיים חובה זו בקלות, באכילה מועטת של ירק כלשהו. עם זאת, לאדם עם דמנציה עשוי להיות קושי באכילה, וכפי שמבואר בסעיפים הבאים ישנם מצבים שבהם ניתן להקל במצוות האכילה, ובוודאי שיש להקל באכילת כרפס יותר מבאכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות – ולכן כתבנו אותו כאן בסוגריים. הראשונים נחלקו בשיעור אכילת כרפס. לדעת הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, פרק ח, הלכה ב) יש לאכול כזית. לדעת הרא"ש (פסחים, פרק י, סימן כה) די בפחות מכזית. בשו"ת מהרי"ל, סימן כה וסימן נח, כתב שנכון לאכול פחות מכזית כדי לצאת מספק ברכה אחרונה. השולחן ערוך (תעג, ו) כתב: "ויקח מהכרפס פחות מכזית". מדברי המשנה ברורה (שם, ס"ק נג) משתמע שכוונת השולחן ערוך היא שדי בפחות מכזית והוא לא התכוון לאסור יותר מכך. אך לדעת הר"ע יוסף, שו"ת חזון עובדיה, סימנים יז–יח, כוונת השולחן ערוך היא שיש להימנע מלאכול יותר מכזית. לגבי אדם עם דמנציה, כבר כתבנו לעיל, הערה 14, שאם הוא זקוק לאכול לפני אכילת מצה מותר לו לאכול. על כן אפשר שיאכל יותר מכזית אם יש לו צורך בכך, אך לא יברך ברכה אחרונה.
23. שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן תעג, סעיף מג כתב: "ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל. ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים". המשנה (פסחים י, ד) קובעת כי "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". בגמרא (פסחים קטז ע"א) נחלקו האמוראים מהי הגנות ומהו השבח, "עבדים היינו" או "מתחילה עובדי עבודה זרה", ורבנו חננאל (שם) כתב "והאידנא עבדינן כתרוויהו" (= כיום עושים כשתי הדעות) וכן המנהג. את שתי האמירות ניתן לומר בצורה מקוצרת מאוד, ללא ההרחבות שבהגדה, ולכן נכון שלא להסתפק באחת מהן. דרשת "ארמי אובד אבי" נזכרה כאמור כבר במשנה ונכון לאומרה, אך מעיקר הדין יוצאים ידי חובה באמירת "עבדים היינו" ו"מתחילה". עוד מלמדת המשנה (פסחים י, ה) כי "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור", וכוונתה שצריך לפרט ולהסביר דברים אלו, כפי שמפורט במשנה ובהגדה. אך הר"ן (פסחים כה ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה כל) והרמ"א (דרכי משה, סימן תעג, סעיף יט) כתבו שאף שנאמר "לא יצא ידי חובתו", הכוונה היא שלא קיים מצווה מן המובחר, אבל ידי הגדה יצא. וראו הליכות שלמה, מועדי השנה, ניסן–אב, פרק ט, סעיף לב.
24. במסמך שכתבנו, 'סדר תפילה וברכת המזון לחולה תשוש', עסקנו בנוסח ברכת המזון מקוצר לאדם עם דמנציה. בהתאם לכך, קבענו את נוסח הברכה ההגדה המקוצרת.
25. המשנה (פסחים י, ז) מלמדת: "רביעי – גומר עליו את הלל, ואומר עליו ברכת השיר". אין כאן המקום להאריך בסוגיית ההלל וברכותיו, אך נבאר את עיקרי הדברים הנחוצים לענייננו. בגמרא (פסחים קיח ע"א) נחלקו האמוראים מהי ברכת השיר, "יהללוך" או "נשמת". הרי"ף (פסחים כו ע"ב מדפי הרי"ף) כתב שהמנהג הוא לומר "יהללוך", וגם הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, ח, י) כתב שאומרים הלל ו"יהללוך". הרא"ש (פסחים, פרק י, סימן לב) כתב שנוהגים כשתי השיטות וחותמים חתימה כפולה. עוד משמע מדברי הרמב"ם שעיקר ההלל הוא "הלל המצרי" (תהילים קיג–קיח), ואמירת "הלל הגדול" (תהילים קכו) שנזכרה במשנה ובסוגיה שם היא רשות. לכן, אף שהשולחן ערוך (תפ, א) פסק שאומרים הלל המצרי והלל הגדול, וחותמים ביהללוך, נשמת וישתבח (ראו שם ובדברי הפוסקים מנהגים שונים בסדר הדברים), גם לדעתו עיקר ההלל הוא "הלל המצרי" ו"יהללוך", ובמקום הצורך די בכך. יש להוסיף שאף ש"הלל המצרי" כולל שישה מזמורי תהלים שלמים, גם האומר חלק מדברי השבח שבהם קיים את עיקר המצווה להלל ולהודות. כן כתב ר"ש מן ההר במכתב שנדפס בסוף ספר מקראי קודש (הררי), הלכות ליל הסדר, עמ' 592, שהחובה היא להלל את הקב"ה, וחכמים לא תיקנו לומר "הלל המצרי" אלא המליצו לאומרו ועל כן באמירה כלשהי של כמה פסוקים מההלל, ושמא אפילו דברי הלל אחרים, יוצאים ידי חובה. על כן, במקרה הצורך, כאשר אדם איננו יכול לקרוא את כל ההלל, יקרא מעט פסוקים כפי יכולתו. בסדר הגדה של פסח לשעת הדחק של הרבנות הצבאית (לעיל הערה 21), רשומים כל הקטעים של הלל המצרי, אך מודגשים, לאמירה בשעת הדחק גדולה, שישה פסוקים המתחילים מ"הללו את ה' כל גוים" (קיז, א – קיח, ד), וכך הבאנו בסדר ליל פסח שפרסמנו הנזכר לעיל. הקורא בקיצור עם אדם עם דמנציה ורוצה להשלים אחר כך את ההלל ואת ברכת נשמת – ישלים, אך לא יחתום שנית בברכה.
26. השולחן ערוך (תכב, ה; תפח, א; תרמד, א) פסק שאם הפסיק באמירת הלל, אף אם שהה כדי לגמור את כולו, חוזר למקום שפסק. הרמ"א, אף שחלק עליו לגבי קריאת שמע בשהה מחמת אונס (סה, א), לא חלק עליו במפורש לגבי הלל. לדעת המשנה ברורה (סימן תכב, ס"ק כה), הרמ"א הקל במצוות דרבנן, ואף שהמשנה ברורה חשש לדעת הפוסקים שחוזר לראש, לצורך אדם עם דמנציה יש להקל כפשט דברי הרמ"א. בקריאת ההגדה יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בקריאה כלשהי, ולכן לא שייכים בה דיני הפסקות. בברכת המזון, לדעת השולחן ערוך אם הפסיק חוזר למקום שפסק, ולשיטת הרמ"א אם שהה מחמת אונס חוזר לראש הברכה שהפסיק בה (ראו משנה ברורה, סימן קפג, ס"ק כה, וביאור הלכה, שם, ד"ה אפילו אם), אך לאדם עם דמנציה שמתקשה בכך ניתן להקל כדעת השולחן ערוך. וראו ביאור הלכה, סימן סה, ד"ה קראה סירוגין.
27. ראו 'הנחיות לחנוכה לאדם עם דמנציה ובני משפחתו', הערה 10. שם כתבנו שניתן לצאת מדין שומע כעונה בקידוש, ברכת המזון, הלל ושאר מצוות. מי שמתקשה באמירתם יוצא ידי חובה בשמיעה אף אם הקורא כבר יצא ידי חובה בעצמו, ובהלל יוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, אף אם לא ענה "הללויה" כעיקר הדין. עוד כתבנו שם, על פי הביאור הלכה (סימן תכב, ד"ה הלל), שאף שבדרך כלל אישה איננה מוציאה את האיש באמירת הלל, בהלל של ליל הסדר היא מוציאה כיוון שגם האישה מחויבת בו כאיש. לעניין קריאת ההגדה, ראו מנחת חינוך, מצווה כא, שכתב שדבר ברור הוא שגם בהגדה של פסח השומע יוצא ידי חובה כעונה, וכן כתב הר"ע יוסף, חזון עובדיה, פסח ב, מגיד, סעיף ג, שיוצאים ידי חובה בקריאה של בעל הבית, וחלק על בעל שבח פסח שנסתפק בזה. ר"א וייס (מנחת אשר, פסחים, סימן פד) כתב שכלל לא שייך בקריאת ההגדה "שומע כעונה" משום שהמצווה היא לספר ביציאת מצרים, וגדר הסיפור הוא שאחד מדבר ואחרים שומעים ויוצאים ידי חובה זה בסיפור וזה בשמיעה. הר"ע יוסף הוסיף (שם, סעיף ד) שלכתחילה אישה לא תקרא לגבר, כיוון שאפשר שהיא מחויבת רק מדרבנן, אך בדיעבד יצא ידי חובה. על כן, אדם עם דמנציה שמתקשה בקריאה יוצא בקריאת ההגדה של אשתו (וכן באמירת הלל, שבליל פסח גם אישה חייבת בו), אך מוטב שיאמר בעצמו "פסח, מצה ומרור" וטעמיהם.
28. ראו לעיל הערה 3. במידת האפשר, נכון להקפיד על אכילת כזית מצה, כיוון שזוהי מצווה מן התורה, ושאר מצוות האכילה הן מדרבנן.
29. הפוסקים דנים רבות בעניין שיעור כזית ואכמ"ל. השולחן ערוך (תפו, א) כתב ששיעור כזית הוא חצי ביצה. בעל משנה ברורה (שם, ס"ק א) כתב שבחיובים דרבנן ניתן לסמוך על הרמב"ם הסבור ששיעור מצה הוא כשליש ביצה, וכן ניתן להקל בחיובים דאורייתא למי שחולה וקשה לו לאכול הרבה (וראו עוד בעניין שיעורי כזית בפניני הלכה, ברכות, י, ה–ו; שם, פסח, טז, כג לעניין אכילת מצה). רא"א מנדלבוים (הלילה הזה, ירושלים תשס"ד, עמ' 263–266) כתב על פי דברי רש"ז אויערבך שמי שקשה לו יכול לשער כזית בכשליש מצת מכונה אף בכזית דאורייתא, ובכזית דרבנן יוצא גם ב־11 גרם, כפי שנהג החזון איש (כגודל כף יד עם אצבעות פתוחות וצמודות, ללא האגודל). שיעור של 9–11 גרם נקט גם ר"מ מאזוז (אור תורה, התשנ"ד, סימן פב; אור תורה, התשנ"ו, סימן עא, וראו הערות איש מצליח לשולחן ערוך, תפו, א). במקום הצורך ניתן להסתפק בשיעור זה גם בכזית דאורייתא. למעשה, מי שיכול לאכול שני שליש מצה באכילה הראשונה, מקיים בזה אכילת כזית דאורייתא אף לשיטות מחמירות יותר וגם מקיים את המנהג המקובל לאכול שני זיתים באכילה הראשונה, לפי שיעור של שליש מצה. מי שמתקשה באכילה בשיעור כזה יאכל שליש מצה או לכל הפחות כרבע מצה. באכילת "כורך" ו"אפיקומן", שחיובם מדרבנן, ניתן להקל יותר ולאכול כרבע מצה; ואם מתקשה מאוד באכילה הוא פטור מ"כורך" ו"אפיקומן".
30. השולחן ערוך (תסא, ד) פסק שיוצאים ידי חובה במצה שרויה במים, כל עוד לא נימוחה. לצורך זקן וחולה ניתן להקל גם בשרייה במשקים אחרים. מדברי המשנה ברורה (שם, ס"ק יז–כ וביאור הלכה) עולה שסדרי העדיפויות הם כדלהלן: לפורר את המצה דק דק ולאוכלה כך יבשה; לבלוע אותה יחד עם שתיית מים; לשרות במים שאין היד סולדת בהם; להטביל ביין או משקים אחרים; לשרות ביין או במשקים (כן כתב, בסדר הזה, רא"א סופר, לב אברהם, פרק יא סעיף ה. כך נכון לנהוג, לנמנעים מאכילת מצה שרויה, ולהעדיף פירור המצה על פני שרייתה. לדעת הר"ע יוסף, שו"ת חזון עובדיה, חלק ב, סימן לד, שרייה במים מותרת לכתחילה גם לבריא, ולשיטתו אין עדיפות לפירור המצה על פני שרייה במים). במקום הצורך ניתן אף להשרות במים חמים בכלי שני, ואם אין אפשרות אחרת, גם במשקים אחרים בכלי שני (המשנה ברורה שם, ס"ק כ, החמיר בכלי שני, והקל במקום הצורך אך דווקא במים. הר"ע יוסף, שם, הקל במקום הצורך גם בשאר משקים בכלי שני).
31. מנהג האשכנזים לאכול מצות דקות וקשות. ראו משנה ברורה, סימן תס, ס"ק טז; שולחן ערוך הרב, שם, סעיף י. רש"ז אויערבך כתב שאין לאשכנזי להקל ולאכול ממצה עבה יותר מן הרגיל (הליכות שלמה, מועדי השנה, ניסן–אב, פרק ט, הערה פ). וכן כתב ר"א וייס (מנחת אשר: הגדה של פסח, סימן טו) שאף שאין חשש חימוץ אף במצה עבה יותר, אפשר שאיננו בקיאים בכך ואין לשנות מן המנהג. אך לצורך חולה יש להקל, וכן כתב בפניני הלכה, פסח, פרק יב, ח, הערה 7.
32. שיעור כזית מרור הוא כשיעור עלה חסה בינוני, ראו הלילה הזה (לעיל הערה 29), עמ' 263–266. באכילת מרור ניתן לסמוך בשעת הצורך על דברי תרומת הדשן, פסקים, סימן רמה, הסבור שיוצאים גם באכילה של פחות מכזית. ראו משנה ברורה, סימן תעג, ס"ק מג; שו"ת אבני נזר, אורח חיים, סימן שפג; רצ"פ פרנק, מקראי קודש, פסח, חלק ב, סימן לב, הררי קודש, הערה 4; פסקי תשובות, סימן תעג, סעיף יט והערות 105–106. אם הוא אוכל פחות מכזית, מוטב שלא יברך אלא ישמע את הברכה מאחר, אך אם אדם עם דמנציה מתעקש לברך אין למנוע זאת ממנו.
33. שיעור הכוס הוא רביעית (86 סמ"ק, בערך חצי כוס רגילה), ואף שלכתחילה יש לשתות את כל הכוס, בדיעבד או במקום הצורך די ברוב כוס. יש מחמירים לשתות רוב כוס גם בכוס גדולה. לכן לכתחילה נכון שמי שאיננו מתכוון לשתות הרבה ישתה בכוס קטנה ששיעורה לפחות רביעית. ראו שולחן ערוך, תעב, ח; משנה ברורה, שם, ס"ק ל, לג.
34. השולחן ערוך (תעב, ח) פסק שיש לשתות ארבע כוסות על הסדר, כלומר שיאמר את ההגדה בינתיים, ואם שתאן זו אחר זו לא יצא, והוא הדין שלא יצא בשתיית חלק מהכוסות ברצף (ראו משנה ברורה, שם, ס"ק כו). על כן, לדוגמה, אם החולה עייף מאוד ואיננו יכול לומר הלל, הוא איננו יכול לשתות שתי כוסות ברציפות לאחר ברכת המזון ולצאת ידי חובת כוס שלישית ורביעית. אומנם, הפרי מגדים (משבצות זהב, סימן תעד, ס"ק א) כתב שמי שאנוס ואינו יכול לקרוא את ההגדה ישתה את הכוסות ברצף ויצא ידי חובת ארבע כוסות, משום שהחובה לשתות ארבע כוסות היא חובה נפרדת מחובת ההגדה (וכן כתב כף החיים, סימן תעד, אות ו), אך המשנה ברורה (ביאור הלכה, סימן תעב, ד"ה שלא כסדר) כתב שיוצא ידי חובה רק אם שהה בינתיים. לכן, במקרה כזה, ישתה כוס שלישית של ברכת המזון, ישהה מעט ויאמר או ישמע כמה פסוקים מהלל (כמבואר לעיל הערה 25), וישתה כוס רביעית. אם גם זה לא אפשרי הוא פטור משתיית כוס רביעית.
35. מצווה לשבת בליל הסדר בהסבה דרך חירות (שולחן ערוך, תעב, ב). עיקר חובת ההסבה הוא במצוות אכילת מצה ובשתיית ארבע כוסות, ואם הסב כל הסעודה – הרי זה משובח (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכה ח; רמ"א, תעב, ז). השולחן ערוך (שם, ז) פסק שאם אכל ושתה בלי הסבה צריך לחזור לאכול ולשתות בהסבה. אומנם, דעת הראבי"ה (חלק ב, סימן תקכה) היא שבזמן הזה, כיוון שאין דרך בני חורין לאכול בהסבה, אין חובת הסבה. אף על פי שלא נפסק להלכה כדעת הראבי"ה, הרמ"א (שם, סעיפים ד, ז) סמך עליו, הן לעניין פטור נשים מהסבה, הן לעניין בדיעבד, שיוצא גם בלי הסבה. על פי שיטת הרמ"א, יש להקל לאדם עם דמנציה שמתקשה להסב, שישב בצורה רגילה, ואף לנוהגים כשולחן ערוך ניתן לסמוך על שיטה זו במקום חולי (כפי שכתב הר"ע יוסף, חזון עובדיה, פסח, חלק ב, קדש, סעיף ז, עמ' ט, שאף על פי שהלכה כשולחן ערוך, שלא יצא בדיעבד, חולה שקשה לו לחזור ולשתות יכול לסמוך על דעת המקילים).
36. כפי שכתבנו לעיל, הערה 3, כאשר קיום מצווה כרוך בצער או בקושי רב, החולה פטור מהמצווה.
37. ראו 'צהר עד מאה ועשרים', שער שני, פרק יב.
38. ראו 'מדריך לחגי תשרי לאדם עם דמנציה ומשפחתו' (לעיל הערה 4), סוכות, סעיף ד.
39. ראו שם, סעיף ה.
40. ראו שם, סעיף ו.
41. אסור לכבס בגדים בחול המועד, אבל בגדים שמתלכלכים באופן תדיר, כגון מגבות ידיים ובגדי ילדים, מותר לכבס (שולחן ערוך, תקלד, א). לפיכך, אדם עם דמנציה שאיננו שומר על ניקיון בגדיו ומרבים להחליפם ואין לו מספיק בגדים לחול המועד, ניתן לכבס את בגדיו. כשמכבסים בהיתר, מותר להוסיף למכונה בגדים אחרים שיש בהם צורך למועד. כן כתב בשו"ת יביע אומר, חלק ז, אורח חיים, סימן מח, ובשמירת שבת כהלכתה, פרק סו, הערה רנא (אף שכתב שר' משה פיינשטיין אוסר).
42. הפוסקים התירו לכבס בבתי מלון. ראו שמירת שבת כהלכתה, פרק סו, הערה רסג. במוסד רפואי או סיעודי יש גם צורך רפואי של שמירה על היגיינה. אומנם, כשאין בכך צורך נכון להימנע מכביסה בחול המועד, אך ראו רי"ח אוקנין ור"י מושקוביץ, 'היגיינה וניקיון בבית חולים כפיקוח נפש', תחומין, מג (תשפ"ג), עמ' 331–339, שהגדירו שמירה על היגיינה בבית חולים כצורך של פיקוח נפש.
43. גילוח בחול המועד אסור מדרבנן (מועד קטן יד ע"א; שולחן ערוך, תקלא, א). השולחן ערוך (לא, ב) פסק שאין להניח תפילין בחול המועד. הרמ"א שם כתב שהמנהג באשכנז להניח תפילין, אך כיום מנהג האשכנזים בארץ ישראל וקהילות החסידים גם בחוץ לארץ שלא להניח תפילין.
44. כפי שכתבנו לעיל הערה 5, כאשר אדם עם דמנציה איננו מודע לאיסור, הוא איננו מחויב בו ואין חובה להפרישו מאיסור דרבנן.
45. ראו נפשי בשאלתי (לעיל הערה 18), עמ' 139, שכתבו שיספור בלא ברכה. בהערה 12 שם הובאו מקורות־מספר מדברי האחרונים העוסקים בשאלת הספירה כאשר האדם איננו יודע מהו היום או בשאלה מדוע לא סופרים בחו"ל שני ימים מספק, ומבארים שצריכה להיות מודעות לספירה ולכן ספירה של שני ימים איננה ספירה. כאן מדובר במקרה שונה. האדם אומנם מבולבל, אבל אפשר שכאשר מזכירים לו הוא זוכר, גם אם לזמן קצר, ואז ספירתו היא ספירה. לכן אף שמוטב שישמע את הברכה מאחר, אם הוא מבקש לברך, אין למנוע זאת ממנו. ממה נפשך: אם הוא מודע לספירה, ברכתו ברכה; ואם דעתו משובשת, אין צורך למנוע אותו מלברך.
46. שולחן ערוך, תצג, ב.
47. ראו מה שכתבנו, 'חיובו של אדם עם דמנציה בצומות ובמנהגי האבלות של ימי בין המצרים' (לעיל הערה 2), מנהגי בין המצרים, סעיפים א–ב והערה 14. איסור גילוח בימי ספירת העומר קל יותר מהאיסור בימי בין המצרים, ולכן יש להקל גם כאן.
48. ראו שם, סעיף ז והערה 19.