כמו בכל תחום, כל אימת שאנו נתקלים במציאות טכנולוגית חדשה – או כאשר תפיסות אידיאולוגיות שונות מקבלות משקל שונה מבעבר– נקראת ההלכה לקבוע את עמדתה ביחס לשינוייםהללו. הדיונים ההלכתיים קשורים לקשת הרחבה של המציאות המתחדשת ומחייבים בירורי יסוד; והללו דורשים לעיתים לשוב ולעיין בשורשים הבסיסיים ביותר של ההלכה.
לעיתים מזומנות, התמודדותה של משפחה עם הסוגיות הללו מתרחשת שנים רבות קודם ההגעה לצומתי הכרעה המחייבים קבלת החלטות אשר נוגעות לחיים ומוות ממש. ההתדרדרות במצבם של המזדקנים מעוררת כשלעצמה שאלות רבות – הלכתיות, מוסריות ואנושיות – והדברים אמורים בעיקר כלפי היקפה של מצוות כיבוד הורים. מחד גיסא, זוהי מצווה המובנת היטב לבני האדם: היא חובה מוסרית ומסתבר שרבים היו מקיימים אותה גם ללא מצוות התורה. מאידך גיסא, פעמים רבות כדי לקיים מצווה זו באופן מדויק נדרש דיון הלכתי ואתי.
מצוות כיבוד ההורים היא חלק מרשימה ארוכה של מצוות עשה ש"אין להם שיעור" (אף שהמשנה לא ציינה אותה כמצווה כזו). חובותיה הבסיסיות מוגדרות (כאמור לעיל): "איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" (קידושין לא ע"ב). אולם אלו הן רק חובות הבסיס, וההלכה לא הגדירה את מה שמעבר להן. בהמשך הסוגיה, הגמרא מרחיבה את היקף המצווה בהביאה סיפורים מרחיקי לכת על אודות הדרכים שבהן כיבדו האמוראים את הוריהם – ושם מדובר על היקף רחב הרבה יותר. סיפורים אלה מעצימים את המבוכה בדבר גבולות חובת העשייה לטובת ההורים כשלעצמה – עוד קודם להתנגשויות בין חובות אלה ובין חובות אחרים. חובה זו אינה מוגדרת בהלכה –ומעצם טיבה איננה יכולה להיות מוגדרת – שכן הדבר משתנה ממשפחה למשפחה בשל מרכיבים רבים שהם בלתי ניתנים לניסוח נורמטיבי־הלכתי.
סוגיית התלמוד דנה גם בשאלת המימון של מצווה זו ולא רק בשאלת היקף המצווה. להלכה נפסק כי מימון מצוות כיבוד אב ואם מוטל על ההורים ולא על הילדים; ורק אם אין להורים ממון, מושת החיוב על הילדים. אולם גם כאן ההגדרות אינן בהירות דיין: מה פירוש "אין להם"? איזה סכום כסף נדרשים הילדים להשקיע כדי לדאוג לרווחת הוריהם ואילו צרכים הם חלק מהחובות המוטלות עליהם?
ניסוח ההלכה ב'שולחן ערוך' קובע את גבולות הגִזרה אך לא את הפרטים:
זה שמאכילו ומשקהו משל אב ואם – אם יש לו; ואם אין לאב ויש לבן – כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול, ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו.
רמ"א: יש אומרים דאינו חייב ליתן לו רק מה שמחויב ליתן לצדקה […]1
בהמשכו של הסימן נפסקים להלכה פרטים נוספים, אך גם מה שכתוב עד כאן מותיר מרחב גדול להגדרות: מה זה "יש לו"? מה פירוש "כפי מה שהוא יכול"? כמה מחויב אדם לתת לצדקה לאור הדעה המובאת בדברי הרמ"א? אלה הן שאלות מעשיות מאוד העולות לעיתים מזומנות במשפחות שמשאביהן מוגבלים.
מעבר לדיון הממוקד במצוות כיבוד הורים לעצמה, מתפתחות הסוגיות המשפחתיות וההלכתיות לשני כיוונים. ראשית, מהי ההלכה והדרך שראוי לילך בה בשעה שבד בבד עם המחויבות להורים, ישנן מחויבות אחרות, למן חובות של האדם כלפי עצמו, דרך היחסים האחרים בחייו של האדם – בין בני זוג, הילדים וגורמים אחרים? האם החובות כלפי ההורים מאפילות על כל הכרה ב"חייך קודמין" (ראו להלן), או שמדובר בהדרכה ההלכתית כיצד לשקלל את המרכיבים השונים.
כיוון שני בא לידי ביטוי בעיקר כאשר מתחוללים תהליכים דמנטיים בעולמם של ההורים. הדמנציה מצרפת סוגיות נוספות המשפיעות על החיים: מהי רמת האחריות וההקפדה בקיום המצוות של המזדקן הסובל מדמנציה וכלל לא ברור שישנו טעם קוגניטיבי להמשך הנחת התפילין או ההימנעות מחילול שבת ומאכילת חמץ בפסח? האם יש להמשיך ולומר לחולה את האמת או שהיא חסרת משמעות בתודעתו, ועל כן יש לומר לו דברים שלהערכת הדוברים מיטיבים עימו הגם שאינם נכונים? סוגיות רבות סובבות סביב העובדים הזרים, למן שאלת בישולי עכו"ם ועד היחס לאלילים האישיים, ולמן שאלת פעולות הנעשות בשבת לטובת המזדקנים, ועד לנושאי ייחוד ומגע כאשר מדובר בעובד זר שאינו בן אותו המין של האדם המזדקן.
כמובן, לצד הדיונים הללו שמקומם במסגרת המשפחה, ישנן סוגיות מערכתיות רחבות יותר, כגון שאלת היחס בין החובות המוטלות מצד מצוות כיבוד אב ואם ובין תפקידים שהשלטון נטל על עצמו (כגון קיומם של מוסדות שיקומיים או מוסדות המיועדים לתשושי נפש). סוגיות אלו מקבילות לסוגיות מצוות הצדקה במדינה מודרנית (שאלת החיוב האישי במתן צדקה לעומת תשלומי העברה כגון קצבאות הביטוח הלאומי) וכדומה.
בנושאים הללו איננו מוצאים הלכות חתוכות שכן כאמור חלקן הגדול לא היה רלבנטי בדורות הקודמים, גם במישורים הטכנולוגיים וגם במישורים המבניים. לא זו בלבד אלא שמדובר בשני סוגים של הכרעות הלכתיות: הכרעות באשר למצב שבו השאלה נוגעת לאדם עצמו ורק לו; והכרעות הנתבעות להפגיש יסודות הלכתיים שונים ומתנגשים, כשהשכיח ביניהם הוא המתח המעשי בין מצוות כיבוד אב ואם ובין הזוגיות והאחריות כלפי שאר בני המשפחה. להלן נטען שאחד המחסומים המרכזיים לבירורה של תורת אמת בנושאים אלה נעוץ בתדמיות שגויות של עמדת ההלכה, וגם כאן אנו פוגשים את המציאות הזו.
להפתעת רבים (כפי שהתברר מניסיוננו הרבני), למרות חשיבותה העליונה של מצוות כיבוד אב ואם, ההלכה מגבילה מצווה זו כאשר היא מתנגשת עם אינטרסים משפחתיים אחרים. המשנה קובעת כי "אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת" (משנה, בבא מציעא ב, יא); כלומר כאשר גם אביו של אדם איבד את ארנקו וגם הוא עצמו איבד את ארנקו – מותר לו להקדים את חיפוש הארנק שלו לזה של אביו. הגמרא מנמקת דין זה בקביעה עקרונית: "אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא 'אפס כי לא יהיה בך אביון' – שלך קודם לשל כל אדם" (בבא מציעא לג ע"א). אף שבמבט ראשון נראית קביעה זו כסותרת את המידה הראויה, מדובר באחד היסודות המוסריים העקרוניים ביותר בעולמה של היהדות. אומנם מדברי רב יהודה בשם רב המובאים מיד בהמשך – "ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך" –עולה שראוי שלא להשתמש בהלכה זו; אך זוהי מידת חסידות ולא שורשה של ההלכה. גם ה'שולחן ערוך' פסק:
[…] שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, כדדרשינן מ"אפס לא יהיה בך אביון". ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים שיצטרך לבריות.2
הטיפול בזקן ובחולה – "עד מאה ועשרים"? – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים
לקריאה נוספת:
- האם מצוות כיבוד אב ואם חלה גם על הנכדים?
- האם להצמיד לאבא עובד זר בניגוד לרצונו?
- מותר לתת תרופה בעורמה לאם מבוגרת?
הערת שוליים
- שולחן ערוך, יורה דעה, רמ, ה.
- שולחן ערוך, חושן משפט, רסד, א, וראו ניירות עמדה – 'עד היכן כיבוד אב ואם: מצוות כיבוד אב ואם מול חובותיו של האדם כלפי עצמו'; 'האדם עצמו קודם לזולתו'.
