האתיקה הכללית מתמודדת עם שאלות הנוגעות לטיפולים רפואיים ועם הכרעה בין ערכים שונים. התמודדות זו דומה בבסיסה לחלק מהשאלות שאיתן מתמודדת ההלכה היהודית, אך לעיתים המסקנות אינן זהות ולהלכה היהודית ישנה בשורה מיוחדת. נציג עתה בתמצית את הדיון האתי הכללי כדי שישמש כמבוא לדיון ההלכתי.

כאשר אנו עומדים נוכח שאלת הפסקתו של טיפול רפואי (או למצער הימנעות מטיפול כזה) בחולה שסיכויי החלמתו נמוכים מאוד, בחולה המתייסר או בכל חולה המסרב לקבל טיפול, ניצב לפנינו מתח בין ערכים: מצד אחד עומד ערך החיים, ומצד שני עומדים ערך האוטונומיה של האדם על גופו וערך איכות החיים. ערך חיי האדם נמצא במקום גבוה בסולם הערכים האנושי, והוא מחייב להקפיד על שמירת החיים מפני סכנה משמעותית הנשקפת להם. אף על פי כן, מולו עומדים ערכים נוספים. בהקשר הרפואי עומדים בעיקר שני ערכים: הראשון, חשיבותה של איכות החיים שאף היא שיקול אתי בהכרעות הרפואיות; השני, ערך האוטונומיה של האדם וזכותו לבחור במה שהוא סבור כי הוא הטוב בעבורו. בעבר, שלטה בעולם הרפואה הגישה הפטרנליסטית, דהיינו הגישה שלפיה הרופא הוא היודע מה טוב בעבור החולה, ולכן הוא הקובע כיצד לטפל בו; אך בעשרות השנים האחרונות הולכת הגישה האוטנומיסטית ותופסת את מקום הגישה הפטרנליסטית. לפי הגישה האוטונומיסטית, האדם הוא הבעלים על גופו והוא רשאי לקבל החלטות הקשורות לגופו באופן עצמאי. מעקרון האוטונומיה נובע שחולה בעל כושר שיפוט הוא הגורם המכריע בהחלטה מה ייעשה בו; הוא הקובע אם יטופל וכיצד יטופל. לפי עיקרון זה, גם כאשר החולה איננו בר־כושר־שיפוט, נכון להעריך מה הייתה עשויה להיות דעתו במצב הנתון, ולהערכה זו משקל משמעותי בהחלטה. הגישה המקובלת כיום מבקשת למצוא איזון בין הגישות: להעניק משקל רב לזכות החולה לאוטונומיה, אך גם לערכים האתיים האחרים. מידת האיזון בין הערכים הללו עשויה להיות שונה בין חברה לחברה,

לות הנוגעות לטיפולים רפואיים ועם הכרעה בין ערכים שונים. התמודדות זו דומה בבסיסה לחלק מהשאלות שאיתן מתמודדת ההלכה היהודית, אך לעיתים המסקנות אינן זהות ולהלכה היהודית ישנה בשורה מיוחדת. נציג עתה בתמצית את הדיון האתי הכללי כדי שישמש כמבוא לדיון ההלכתי.

כאשר אנו עומדים נוכח שאלת הפסקתו של טיפול רפואי (או למצער הימנעות מטיפול כזה) בחולה שסיכויי החלמתו נמוכים מאוד, בחולה המתייסר או בכל חולה המסרב לקבל טיפול, ניצב לפנינו מתח בין ערכים: מצד אחד עומד ערך החיים, ומצד שני עומדים ערך האוטונומיה של האדם על גופו וערך איכות החיים. ערך חיי האדם נמצא במקום גבוה בסולם הערכים האנושי, והוא מחייב להקפיד על שמירת החיים מפני סכנה משמעותית הנשקפת להם. אף על פי כן, מולו עומדים ערכים נוספים. בהקשר הרפואי עומדים בעיקר שני ערכים: הראשון, חשיבותה של איכות החיים שאף היא שיקול אתי בהכרעות הרפואיות; השני, ערך האוטונומיה של האדם וזכותו לבחור במה שהוא סבור כי הוא הטוב בעבורו. בעבר, שלטה בעולם הרפואה הגישה הפטרנליסטית, דהיינו הגישה שלפיה הרופא הוא היודע מה טוב בעבור החולה, ולכן הוא הקובע כיצד לטפל בו; אך בעשרות השנים האחרונות הולכת הגישה האוטנומיסטית ותופסת את מקום הגישה הפטרנליסטית. לפי הגישה האוטונומיסטית, האדם הוא הבעלים על גופו והוא רשאי לקבל החלטות הקשורות לגופו באופן עצמאי. מעקרון האוטונומיה נובע שחולה בעל כושר שיפוט הוא הגורם המכריע בהחלטה מה ייעשה בו; הוא הקובע אם יטופל וכיצד יטופל. לפי עיקרון זה, גם כאשר החולה איננו בר־כושר־שיפוט, נכון להעריך מה הייתה עשויה להיות דעתו במצב הנתון, ולהערכה זו משקל משמעותי בהחלטה. הגישה המקובלת כיום מבקשת למצוא איזון בין הגישות: להעניק משקל רב לזכות החולה לאוטונומיה, אך גם לערכים האתיים האחרים. מידת האיזון בין הערכים הללו עשויה להיות שונה בין חברה לחברה,¹ ולכן המצב החוקי שונה ממדינה למדינה.²

לפרק הבא

לפרק הקודם

הלכות טיפול בחולה הנוטה למות ובאדם החי עם דמנציה – לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

אולי יעניין אותך גם:

• היום שאחרי קבלת ההחלטות | מפגש במסגרת שבוע המודעות לשכול האזרחי
• ממתי נכון לראות באדם עם דמנציה כמי שיש לקבל הכרעות עליו – בלעדיו?
• דמנציה וערכים יהודים – מפגש של עמותת עמדא וארגון רבני צהר

1. ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך 'הסכמה מדעת', עמ' 633–717, ובעיקר עמ' 636–641; כרך ג, ערך 'חולה', עמ' 460–462; כרך ה, ערך 'נוטה למות (א)', עמ' 171–176; כרך ז, ערך 'תורת המוסר הכללי', עמ' 890–946, ובעיקר עמ' 932–936; נייר עמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל, 'אתיקה רפואית והטיפול במטופלים בעלי מחלות חשוכות מרפא וטיפולים חסרי תוחלת', אוקטובר 2019; אבינעם רכס (עורך), אתיקה רפואית: כללים וניירות עמדה, עמ' 121–122; דניאל סינקלר, 'האוטונומיה של החולה ויהדות ודמוקרטיה בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005', המשפט, כא (תשע"ו), עמ' 224–229 (בעמודים אלו המחבר מסכם את שאלת האוטונומיה של החולה במשפט האנגלו־אמריקני; בהמשך המאמר הוא דן במעמדו של ערך האוטונומיה בהלכה); עפרה גולן ושרון בסן, 'הזנה מלאכותית בסוף החיים', רפואה ומשפט, 31 (2004), עמ' 41–66; רם ישי, 'הזנת חולה במצב סופני והזכות למות', הרפואה, 141.2 (תשס"ב); רועי גילבר, 'עד כלות הנשימה – על הפסקת הנשמה מלאכותית בחולים סופניים לאור פסק הדין בה"פ (תל־אביב) 14-11-16813 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה', מבזק הארות פסיקה, 42 (מאי 2015), עמ' 35–69; דוד שטיין, 'הנוטים למות וקדושת החיים', השילוח, 20 (תש"ף), עמ' 65–85. בגיליון 51 (יולי 2019) של כתב העת רפואה ומשפט הוקדש מדור מרכזי לסוגיית 'הטיפול בחולה הנוטה למות – הסדרה מתקנת בשדה הקליני והמשפטי אל מול חוק החולה הנוטה למות', ובו 9 מאמרים. המאמרים נמצאים באתר 'ענבל – היחידה לניהול סיכונים ברפואה'.
2. הדילמות האתיות וההלכתיות עמדו בפני המחוקק הישראלי והוכרעו על ידו בחוקים שונים. חוק זכויות החולה קובע ש"כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו" (חוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, פרק ג, סעיף 3). מצד שני, חוק זה קובע ש"לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת" (שם, פרק ד, סעיף 13). חוק החולה הנוטה למות מבחין בין "חולה הנוטה למות" לבין "חולה בשלב סופי": הראשון סובל מבעיה רפואית חשוּכת מרפא ותוחלת חייו אינה עולה על 6 חודשים (אף אם יינתן לו טיפול רפואי); השני מצוי במצב רפואי שבו כשלו כמה מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו אינה עולה על שבועיים. על פי החוק, חולה הנוטה למות הכּשיר לקבל החלטות ואינו רוצה שחייו יוארכו – יש לכבד את רצונו וניתן להימנע מטיפול רפואי בו, אך נדרש לעשות מאמץ לשכנעו לקבל חמצן, מזון ונוזלים אף באמצעים מלאכותיים. כאשר החולה איננו כשיר לקבל החלטה ונקבע שאין רצונו שחייו יוארכו, ניתן להימנע מטיפול רפואי במחלה, אך אין להימנע מטיפול נלווה כגון מתן מזון ונוזלים. כאשר החולה נמצא בשלב סופי, ניתן להימנע גם מטיפול נלווה אך אין להימנע ממתן נוזלים. ראו סעיפים 8, 15–17 לחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005. החוק נכתב תוך התייעצות עם הרב פרופ' אברהם שטינברג, והוא תואם את העקרונות ההלכתיים שבחיבור זה. ראו הר"א שטינברג, 'הבסיס ההלכתי להצעת "חוק החולה הנוטה למות"', אסיא, עא–עב (תשס"ג), עמ' 25–39. חלק מהמאמרים שבהערה הקודמת דנים בחוק זה, מעלותיו וחסרונותיו, ואופן יישומו בפועל במערכת הרפואית.